יום ראשון, 21 באוגוסט 2011

תחזוקת העיר תל אביב: על הדבש והעוקץ




הדבש: שדרוג תחום הולכי הרגל


מערך השדרות

העיר תל אביב מבורכת בסדרת שדרות נטועות שההליכה והשהיה בהן תורמות רבות לאיכות החיים. בשנים האחרונות החל תהליך יזום של העירייה לתכנן מחדש ולהשקיע באותן השדרות, והוא נושא פירות: התושבים מצביעים ברגליהם ומפגינים נוכחות. ואנשי עסקים יוזמים ומשדרגים מסעדות, בתי קפה, ושאר מקומות בילוי לאורך וליד השדרות. בתי משרדים חדשים הוקמו בירכתי שדרות רוטשילד ולאחרונה מוקמים ומתוכננים מרובי קומות מיועדים למגורי יוקרה. העירייה ממשיכה את התנופה על ידי טיפול בנקודות מפתח כגון כיכר היכל התרבות. בתים קטנים עתיקים יותר זוכים לשחזור והתאמה לשימוש נוכחי. זה ה גם לא מקרה שהמחאה החברתית הגדולה התמקמה לאורך השדרה העיקרית, כי המקום הפך לכתובת חשובה.


לפי דעתי החלק המעניין והחשוב ביותר של מערך השדרות של תל אביב הוא הלולאה הירוקה המתמשכת מליד הים בקצה שדרות בן-גוריון, דרך שדרות חן, והמשך בשדרות רוטשילד בואכה צומת רחוב הרצל בסמוך לסוף הלולאה. בשני קטעים הופסק הרצף בעבר, ועכשיו הוא הולך ומתחבר "והמעגל נסגר" כפי שראוי.

השבר הראשון ברצף היה בתשלובת הבימה היכל התרבות. במקום לאחד את שדרות חן ושדרות רוטשילד הותירו המתכננים נתק בדמות הפרשי מפלסים ומגרש חניה ענק לרכב פרטי. הכיכר החדשה שתכנן דני קרוון הכוללת מעבר חלק ליד גן יעקוב ומוזיאון הלנה רובינשטיין סילקו את המחסום ופתחו את החיבור המתבקש.


השבר השני הוא פס הירק בין שדרות בן-גוריון (צומת הדסה) לבין הקצה הצפוני של שדרות חן. אמנם הוא ירוק ונטוע, אבל (משום מה) הוא תוכנן כקישוט בלבד והוא לא אפשר הליכה לאורכו. בקטע שמתחיל בצומת פרישמן הייתה תלולית נטועה שיצרה מחסום דמוי בונקר.


והנה, נתבשרנו שהעירייה מתכוונת להתלבש על הקטע החסר (שדרות מלכי ישראל) והעבודות כבר בעיצומן. כן – דברים טובים קורים בתל אביב.




דגי זהב ושושנות מים בכיכר



מה שהיה




ומה שעכשיו







העוקץ: פלישת רכב מנועי לתחום הולכי הרגל


נראה אם כן שעיריית תל אביב משקיעה מחשבה ומשאבים רבים בשדרוג תחום הולכי הרגל ורוכבי האופניים – מדרכות, כיכרות, שדרות ונתיבי אופניים. תהליך מבורך זה משובש על ידי נהגים שעושים בתחום הולכי הרגל ככל העולה על רוחם, והנה כמה דוגמאות:





התמונות מדברות בשם עצמן – אין צורף בפרשנות. השאלה היא כיצד ראוי והאם אפשר להתמודד עם התופעה המרגיזה והחשובה הזאת? נראה לי שהתקנת מצלמות מעקב שהן חלק ממערך ממוכן של איתור הפולשים, הטלת קנסות כבדים ואכיפת התשלום יעשה את העבודה. חלופה נוספת היא אתר בו כל אזרח יוכל להעלות תמונות דיגיטליות משלו, במקום להשקיע במערך מצלמות.




יום שני, 15 באוגוסט 2011

צרות של עשירים, צרות של עניים ומה שביניהם


באופן גס, אבל לא רחוק מן האמת, אפשר לומר שישראל מתחלקת לרצועת השגשוג – רצועת החוף מהקריות של מפרץ חיפה ועד אשדוד – וכל השאר (The Best and the Rest). הראשונים סובלים מצרות של עשירים הנובעות ישירות מההצלחה עצמה: מחסור בקרקע מול ביקוש נמרץ ועל כן מחירי דיור ושאר מקרקעין נוגעים בשמיים; וגודש תחבורה שאין לו סוף. צרות של עניים בפריפריה כוללות את כל מה שהם רואים בגלעין ועיניהם כלות: הזדמנויות פרנסה בשפע עם משכורות גבוהות וביטחון כלכלי; מוסדות חינוך ומרכזי בריאות מהטובים; היצע תרבות, בידור ופנאי גדול ומגוון; עתיד מלא תקווה.



מוצא אפשרי וראוי הוא תהליך הדרגתי אבל עקבי לקראת שינוי מבני: מתיחת רצועת השגשוג דרומה אל קדמת הנגב, צפון מזרחה אל לב הגליל, ומזרחה אל העמקים.

מה בצנרת? לאחר שנים ארוכות של התלבטות וגמגומים יצאה רכבת ישראל עם תכנית רב שנתית חובקת מדינה, תכנית שיכולה להגשים את רעיון מתיחת רצועת השגשוג כך שתכסה את רוב המדינה ותקרין על כולה.



מה אינו בצנרת? מה שהתכנית מראה היא תמונת המקרו. התכנית מראה את מה ואת מי לחבר לרשת. התכנית אינה מראה כיצד לחבר ישוב אל הרשת ולנצל עד תום את יתרון הנגישות החדש. אם זה יעשה במתכונת עסקים כרגיל אנחנו עשויים לקבל את מתווה ראש העין. חיבור שאיננו חיבור אלא למראית עין בלבד, לצאת לידי חובה, לסמן V.



פיתוח מסביב לרכבת. הניצול המיטבי של הרשת העתידית ראוי שימנף אותה על ידי שליטה קפדנית מושכלת על שימושי הקרקע סביב כל תחנה, במילים אחרות הקמה של רבעים מרובי שימושים במתכונת TOD - Transit Oriented Districts.




השלכות המאקרו והמיקרו


במאקרו: אם התכנית הגדולה תצא לפועל ישתלם למחפשי דיור מרווח ובר השגה להרחיק אל מעבר לגלעין וליומם פנימה. זה יקל את לחצי הביקוש וימתן מחירים בגלעין על ידי המרת קרקע לדיור במרכז בקרקע לדיור מחוצה לו. (זה כמו לאכול לחם בלונדון מתבואה שגדלה על קרקע בערבות ארה"ב). מפעלי חרושת ושאר עסקים יוכלו להתמקם מחוץ לגלעין ולהשלים את מצבת העובדים עם מוחות שייוממו החוצה, אבל יזדקקו להרבה ספקים ועובדים מקומיים. במקביל, כל משפחה שתתמקם בשוליים תיצור ביקוש חדש למוצרים ושירותים, ותוכל גם לספק ידיים עובדות לאותן משרות חדשות.


ובמיקרו: רובע מסביב-לרכבת שיכיל בטבעת הפנימית (צמוד לרציפים) עסקים וארגונים אחרים, ובטבעת החיצונית, אבל במרחק הליכה, אזור מגורים מגוון, עשוי להיות אתר הבחירה הראשונה של אותם דיירים ועסקים שירצו לנצל את יתרונות המיקום החדשים של רצועת השגשוג שנתמתחה.



ולסיכום, שילוב הרחבת רשת הרכבות בשילוב עם רעיון הפיתוח מסביב לרכבת עשוי להביא מזור הן לצרות העשירים והן לצרות העניים, ולקרבם אלה לאלה לא רק גיאוגרפית.

לו הייתי (לן בשדרות) רוטשילד

זה רק התכנון, טמבל: דיור בר השגה



אמנם זה התחיל עם צעירים חסרי מנוח, אבל די מהר זה הפך לזעקת המעמד הבינוני בישראל שכורע תחת העול הכבד מנשוא שח"כים שרים ושאר שועי הארץ מעמיסים עליו. לאחר שנים ארוכות של שתיקה, הכעס, הזעם והדרישה להוגנות התחילו לטפטף, והטפטוף הופך לזרם, הזרם הופך לגל מתפשט, והגל (אולי) יהפוך לטצונמי. אני מתכוון לכתוב כאן כמה רשימות אודות דברים שראוי וניתן לשפר, בעיקר נושאים שאני מתיימר להבין בהם משהו.



כל רשימה תהיה קצרה ותספר סיפור אחד בלבד. ואתחיל עם הנושא ממנו התחילה המחאה, דיור בר השגה. אשתף אתכם במקרה קונקרטי שיצא לי לחיות אותו, דוגמה ייחודית של דיור בר-השגה אשר חייתי אותה ולוויתי אותה מקרוב במשך כ- 20 שנה, מבלי שאני או שאר המשתתפים הפעילים ידענו שכך ראוי לכנות אותה. ובכן מעשה שהיה כך היה:



לאחר מלחמת ששת הימים חל פרץ של שגשוג ואופטימיות בישראל ויהודים תושבי חוץ החלו לעלות לארץ או לפחות להתעניין בקניית מקרקעין כאן. בחיפה יזם איש נדל"ן יהודי מפריז פרויקט על אתר באחוזה המשקיף על עמק השמש ומפרץ חיפה. הוא שכר את האדריכל המוכשר אלמוזניני ויחד הם תכננו אתר עם שלושה מגדלים וביניהם גושים של דירות מדורגות. הדירות היו מיועדות לקהל יהודי צרפתי ואני מנחש שהודות לכך התכנון היה ממש לא שגרתי. בניגוד למסורת הבניה על הכרמל באותה תקופה שכללה בבניין אחד או אפילו בשכונה שלמה, דירות בנות אותו גודל, כל קומה בשני המגדלים הראשונים בפרויקט עמק השמש הכילה 4 דירות בגודל שונה: דירת שני חדרים, שלושה, ארבעה וחמישה.



בשנת 1980 נזקקתי לדירה קטנה וגיליתי דירה בת שני חדרים בקומה 7 בפרויקט עמק השמש. היא הייתה צנועה, אבל נוחה למדי. שכר הדירה היה סביר, ונשקף ממנה נוף המפרץ. כך התחיל הרומן שלי עם המגדלים ברחוב בירם. שנים אחדות אחר כך שפר מצבי הכלכלי והתפנתה דירה גדולה יותר בקומה שליד ועברתי אליה. אימי שגרה בתל אביב בגפה החלה, בגלל גילה המתקדם, להרגיש מוגבלת בניידות ועלה הרעיון שתבוא לגור לידי בחיפה, והיא שכרה את הדירה הקטנה שאני פיניתי. עברו עוד כמה שנים ואימי הלכה לעולמה, אבל עדיין לא הרפיתי מהדירה הקטנה. בני הבכור שהתגייס שכר אותה. בשנים שאימי גרה במקום בדירת שני החדרים, היא הכירה והתיידדה עם זוג מרצים שגרו בדירת שלושה חדרים סמוכה. הקשר בין השכנים התחזק ולימים שימשה אימי שמרטפית לילדה המקסימה של אותו זוג.



סיפור הכיסאות המוסיקלים - כלומר החלפת הדירות תוך שדרוג רמת הדיור מבלי לשנות מיקום גיאוגרפי לא היה בלבדי לי ולמשפחתי. היו דוגמאות אחדות שהכרתי. למשל, זוג סטודנטים שזה עתה נשאו גרו בדירת שני החדרים ונשארו שם עד לאחר לידת תינוקם הראשון. מאוחר יותר, כאשר הבעל החל לעבוד הם עברו לדירת השלושה. בינתיים נולד עוד ילד והאשה הפכה לעצמאית. לימים הם עשו צעד שדרוג נוסף ועברו לדירת 4 חדרים. עברו עוד שנים וההצלחה האירה להם פניה, והם בנו בית פרטי משלהם. ובכן, פרויקט עמק השמש הוא דוגמה של דיור בר השגה "ללא רעש וצילצולים". הוא נולד לתוך השוק החופשי ללא תקנות מיוחדות. כל מה שהיה נחוץ זה קצת גמישות מחשבתית: לצאת מן הקופסה.