מכתב גלוי לניצן הורוביץ

קיבלתי היום מייל ששלח ניצן הורוביץ בשם "אז באמת, איפה הכסף?" בתגובה שלחתי לו את הדברים הבאים

ניצן שלום,

קראתי את האיגרת שלך מהיום ומדי פעם אני קורא את החומרים שאתה שולח. לא עם הכל אני מסכים, אבל אני תומך במידה רבה ברוח הדברים שאתה נלחם עבורם.

באחד המנשרים שלך אתה מתלונן על כך שאנשים מן השורה, למרות שהם בקיאים בעשייתך ובעשייתה של מרץ – בניגוד לרוב נבחרי הציבור שמתעלמים מפניות האזרח (הם אף לא טורחים לענות. אני מבקש שתענה לי על פנייתי זו) – אומרים לך בפה מלא שהם לא יצביעו מרץ. אני חושב שהם לא יצביעו עבור מרץ כי הם יודעים שאין לכם סיכוי לגבור.

אני רוצה לעזור, ומסוגל לעזור ואף לגייס תומכים בשלוש הערים הגדולות, אבל אנא תן תשומת לבך לדברים הבאים:

1.      Winner Takes All. מרץ לבד לא יכולה להטות את הכף. לכך נחוצה קואליציה של בעלי אותם אינטרסים. במשטר כמו שלנו ההתבדלות (product differentiation) איננה עובדת כמו בשוק.  בשוק החופשי, אם אתה מייצר ומשווק מוצר ייחודי, תוכל לעשות רווחים ואף לשגשג ולעקוף את הגדולים ממך. במשטר הפרלמנטרי שלנו הרוב הוא המנצח והמנצח לוקח את כל הקופה. 

2.      טוהר הנשק לא מביא קולות בקלפי. יתכן שאינכם מעוניינים לשתף פעולה עם מפלגות אחרות ו/או עם פוליטיקאים שנראים לכם בעלי אידיאולוגיות אחרות או עם פחות יושרה, או אולי בגלל דחייה אישית. ההקפדה הקפדנית על "טוהר הכוונות, טוהר המידות וטוהר הנשק" משאירה קבוצות שונות בעלות אינטרסים דומים ואף זהים לשכון בדד, מרוחקים זה מזה וטוחנים את מאגר הקולות הפוטנציאלי לאבק דק דק ללא אפשרות לחולל מסה פוליטית מכרעת.

3.      תפסת מרובה לא תפסת. יש לכם צרור של מטרות חשובות ונעלות, ואתם מנסים להגשים את כולן בבת אחת: (1) מלחמה בשחיתות בסקטור הפרטי ו/או בשותפויות לא קדושות בין הון ושלטון; (2) הפרדה בין דת ומדינה; (3) גיוס משתמטים משירות בצה"ל; (4) הפעלת תחבורה ציבורית בשבתות וחגים; (5) הקלת נטל המס והסטתו ממעמד הביניים ההולך ונשחק אל בעלי ההכנסות הגבוהות עד מאד;(6) הגנה על עובדים מפוטרים שהיום אין להם סיכוי להקלט מחדש; (7) הגנה על עובדי קבלן; (8) הגנה על הסביבה הטבעית ההולכת ונשחקת, ועל המורשת העירונית הבנוייה; (9) בנייה מחדש של מערכת החינוך המוחלשת; (10) התחשבות בצרכי המיעוט הערבי ושאר המיעוטים במדינה; (11) הגנה על זכויות האוכלוסייה הגאה; (12) מאבק למען דיור בר השגה;(13) מאבק נגד התנחלות מעבר לגבולות ישראל הריבונית; (14) מאבק למען ישוב ושגשוג אזורי הספר (כלומר מה שמחוץ למדינת תל אביב); ועוד, ועוד מטרות חשובות.

4.      מיקוד. אתם שואפים להגשים את כל המטרות הללו בוזמנית. זה נטל כבד מדי. למרות ההשגים החלקיים המרשימים, אינכם מצליחים להשפיע בגדול כי אינכם מספיק גדולים. הייתי אומר שאתם שוגים בגלל היחס שבין מעגל האיכפתיות שלכם (Circle of Concern) לבין מעגל ההשפעה (Circle of Influence). אם רצונכם להשפיע בגדול עליכם לנשוך שפתיים ולהקטין את מעגל האיכפתיות (ולו רק באופן זמני) ובוזמנית לעשות מאמץ להגדיל את מעגל ההשפעה שלכם.

5.      מעגל האיכפתיות. אם תעשו סדר באג'נדה שלכם (סדר בסדר היום) תראו שמעל כל היעדים שלכם עומד היעד של הפרדה בין דת ומדינה. הקשר הגורדי בין דת ושלטון מזיק עוד יותר מהקשר הון-שלטון. הוא גורם לקיומה וצמיחתה המואצת של אוכלוסייה הגוזלת את משאבי המדינה מבלי לתרום במאומה לרווחת שאר האזרחים, ותוך פיתוח אידיאולוגיה של התנשאות וזכויות מולדות ("לי מגיע כי אני קדוש, ואתם תהיו לי לשואבי מים וחוטבי עצים, כי אתם משומדים"). זה מקרה קלאסי של "וישמן ישורון ויבעט".

גירסה אחרת הגולשת על גל הקדושה היא קדושת האדמה. כמו ההפרדה בין דם לדם, כך מתקיימת ההפרדה בין אדמה לאדמה. הקרקע של הספר בישראל איננה חשובה, אפשר להמשיך ולהתעלם ממנה. הקרקע החשובה היא הקרקע הקדושה, זאת של קברי אבותינו ביהודה ושומרון.

השורה התחתונה של הקשר בין דת ושלטון היא השורה האחרונה בתקציב המדינה. הוא תמיד נמצא בחסר, ואף פעם לא נשארת יתרה כדי להגשים את שאר היעדים החשובים שבאג'נדה שלכם. על כן אני אומר, צמצמו את מעגל האיכפתיות. הפעילו את המנוף האחד שיניע את שאר המנופים.

6.      מעגל ההשפעה.

על מנת להצליח בגדול, מעגל ההשפעה שלכם חייב לגדול, ונראה לי שהדרך היעילה ביותר לגרום לו לגדול היא לחבור לקבוצות עם אינטרסים דומים לשלכם. במקום להתבדל מהם, שלחו זרועות לחבור אליהם. ניצן, אתה יודע מי הם. אלה הם כל הקבוצות שחרטו על דגליהן את הסיסמה שלכם "סוציאל דמוקרטיה". לאחר שתצלח דרככם הודות לצירוף, ולאחר שתשיגו את מטרת העל – הפרדה של דת ממדינה – תמיד יהיה זמן או הזדמנויות להתפצל שוב ולחזור איש איש לאותן מטרות שייותרו ואולי אינן משותפות.

אני כותב לך עם הרבה אהדה, ובידיים נקיות. אין לי שום אינטרס אישי פרט לרצון לראות את ישראל שורדת, משגשגת ומהווה מקום ראוי לחיי ילדי ונכדיי. 

בברכה 

דניאל גת

בחזרה אל הכיכר

הכיכר האפורה של העיר הלבנה

נכתב לראשונה ביום שבת, 23 בפברואר 2008, ושוחזר בתאריך 24 לאוגוסט 2011

תל אביב הוכרזה זה מכבר כאתר תרבות בינלאומי בזכות היותה "עיר לבנה" מלאה אתרי Bau-House . בשער חוברת ההכרזה מופיע תצלום אוויר של תל אביב הלבנה ובמרכז התמונה מככבת הכיכר. מה יותר הולם מלשקם עכשיו את האתר ולחזור אל "הכיכר הלבנה"?

הכיכר כסמל של העיר הלבנה

בשנות ה-1970 טרחו חכמי חלם והרסו את הכיכר של תל אביב. במקום מה שהיה פעם מקום מפגש שוקק חיים ואף סימל את הטבור התרבותי של המדינה (ואפילו של המדינה בדרך) קיבלנו גשר הולכי רגל עלוב עם אנדרטה שנויה במחלוקת. "הפסוודו-כיכר" משמשת חבורות של אנשי שוליים כאשר היא אינה ריקה מאדם. רוב הזמן היא ריקה מאדם; רוב החוצים "גשר" זה עושים זאת מבלי להתעכב.

על מקומות הזויים כמו ה"כאילו כיכר דיזנגוף" אמרה הידוענית גרטרוד סטיין את הפסוק "There is no 'there' there".

מבנה "הגשר" הנוכחי הוקם על פי מיטב המסורת של רמיסת המורשת הבנויה של ארץ ישראל: החל בגימנסיה הרצלייה והמשך בקולנוע מוגרבי, גינת הכוזרי בירושלים ובעשור האחרון קולנוע ארמון בחיפה וכיכר לונדון בתל אביב – כל אלה אתרים נפלאים אשר היו ממוקמים בנקודות מפתח בשלוש הערים הגדולות. העילה למחיקת כיכר דיזנגוף הייתה הקלה על זרימת התחבורה המוטורית. העיקר שהמכוניות תחלופנה ולעזאזל עם הולך הרגל.

שממה על טהרת הבטון והפלסטיק וגשר הולכי רגל במסווה של כיכר

והרעוע מכולם (בינתיים עבר עבודת צבע...)

בתים סביב הכיכר ששוקמו ספונטאנית

תארו לכם את ניו-יורק ללא הפלאזה של מרכז רוקפלר, את לונדון ללא כיכר טרפלגר, את ונציה ללא כיכר סן מרקו, את פירנצה ללא פיאצה דה-לה-סניוריה, את סיינה ללא פיאצה דל-קמפו ופיאצה דל דואומו, או את ניו-הייבן ללא ה- Green. כל עיר זקוקה לכיכר – לחדר גדול ללא תיקרה, לחלל ציבורי שכאשר אתה נמצא בו אתה יודע שאתה נמצא באותה עיר.

מנהטן: כיכר רוקפלר ולונדון: כיכר טרפלגר

ונציה: פיאצה סן מרקו
סיינה: פיאצה דל קמפו ופיאצה דל דואומו

ו
פיאצה דלה סניוריה

כך בחו"ל – ובישראל? היום אנחנו מבכים את שגיאות העבר ובייחוד את הקורבנות שהוקרבו לשווא על מזבח מולך התחבורה. כל "התרגיל" של גישור כיכר דיזנגוף נעשה למטרת זירוז התנועה המוטורית. היום, על בסיס לימוד משגיאות העבר מתכננים נוקטים באמצעים למיתון תנועה במקומות שחשוב לשמר אותם להולך הרגל. דוגמה ידועה היא כיכר טרפלגר בלונדון אשר עברה שדרוג: היא חוברה לאחת הדפנות שלה, למדרכה של הגלריה הלאומית הבריטית (כן, על חשבון כביש סואן שבוטל!). ובכלל, מרכז לונדון הוא היום מקום הרבה יותר ידידותי למשתמש הודות למגבלות שהוטלו על תנועת רכב. (שדרוג הכיכר תוכנן על ידי האדריכל ריצ'רד רוג'רס).

נחזור למציאות. בתים ואתרים חשובים שנהרסו בעבר כבר אינם ניתנים לשיקום. אבל כיכר דיזנגוף ניתנת לשחזור ולהחייאה על ידי הצעדים הבאים:

א. הריסת הפלטפורמה – "גשר הולכי הרגל" התקוע בה כמו פיל בחנות חרסינה.

ב. שיחזור הכיכר המקורית / הגינה והמזרקה לפי (או בהשראת) התמונות והתיעוד של האתר המקורי.

ג. שיקום הבניינים עם החזיתות הנפלאות של אדריכלית גניה אוורבוך. חלק נשתמרו או שוקמו ספונטאנית, אבל הודות לפלטפורמה המגושמת לא ניתן לראות אותם במלואם.ד. שיקום כל הבתים שנותרו במצב רעוע בשולי העיגול. חלק גדול ממלאכה זאת נעשה על ידי יזמים פרטיים. עכשיו תורה של העירייה. שחזור הכיכר יגרום לעלייה תלולה בביקושים, יגרום לכניסת דיירים אמידים ועסקים מצליחים, דברים שיגרמו לעלייה תלולה בתשלומי הארנונה ואולי יאפשרו לגבות היטלי השבחה גבוהים אשר יצדיקו את מימון עבודות השיקום.

נ. ב. האיור שמעל מראה רעיון להסטת תנועת הרכב אל הצד המזרחי של האתר, וכך יאפשר יצירת רצף של הליכה ברגל וחיבור עם הרחבה הקטנה הקיימת ברחוב בן עמי – הכול במפלס אחד. ואז, אשר הכול יחזור להיות באותו מפלס נחדל מלקבל שטחי הפקר כמו בשתי התמונות הבאות:

לסיכום: נכון, לנו בישראל אין כיכרות מתקופת הרנסאנס, אבל הייתה לנו כיכר על פי מיטב הסגנון הבינלאומי. ראו מה קיבלנו במקומה. יאמר לי הקורא, עם יד על הלב, איזה משני האתרים הוא מעדיף?

תחזוקת העיר תל אביב: על הדבש והעוקץ

הדבש: שדרוג תחום הולכי הרגל

מערך השדרות

העיר תל אביב מבורכת בסדרת שדרות נטועות שההליכה והשהיה בהן תורמות רבות לאיכות החיים. בשנים האחרונות החל תהליך יזום של העירייה לתכנן מחדש ולהשקיע באותן השדרות, והוא נושא פירות: התושבים מצביעים ברגליהם ומפגינים נוכחות. ואנשי עסקים יוזמים ומשדרגים מסעדות, בתי קפה, ושאר מקומות בילוי לאורך וליד השדרות. בתי משרדים חדשים הוקמו בירכתי שדרות רוטשילד ולאחרונה מוקמים ומתוכננים מרובי קומות מיועדים למגורי יוקרה. העירייה ממשיכה את התנופה על ידי טיפול בנקודות מפתח כגון כיכר היכל התרבות. בתים קטנים עתיקים יותר זוכים לשחזור והתאמה לשימוש נוכחי. זה ה גם לא מקרה שהמחאה החברתית הגדולה התמקמה לאורך השדרה העיקרית, כי המקום הפך לכתובת חשובה.

לפי דעתי החלק המעניין והחשוב ביותר של מערך השדרות של תל אביב הוא הלולאה הירוקה המתמשכת מליד הים בקצה שדרות בן-גוריון, דרך שדרות חן, והמשך בשדרות רוטשילד בואכה צומת רחוב הרצל בסמוך לסוף הלולאה. בשני קטעים הופסק הרצף בעבר, ועכשיו הוא הולך ומתחבר "והמעגל נסגר" כפי שראוי.

השבר הראשון ברצף היה בתשלובת הבימה היכל התרבות. במקום לאחד את שדרות חן ושדרות רוטשילד הותירו המתכננים נתק בדמות הפרשי מפלסים ומגרש חניה ענק לרכב פרטי. הכיכר החדשה שתכנן דני קרוון הכוללת מעבר חלק ליד גן יעקוב ומוזיאון הלנה רובינשטיין סילקו את המחסום ופתחו את החיבור המתבקש.

השבר השני הוא פס הירק בין שדרות בן-גוריון (צומת הדסה) לבין הקצה הצפוני של שדרות חן. אמנם הוא ירוק ונטוע, אבל (משום מה) הוא תוכנן כקישוט בלבד והוא לא אפשר הליכה לאורכו. בקטע שמתחיל בצומת פרישמן הייתה תלולית נטועה שיצרה מחסום דמוי בונקר.

והנה, נתבשרנו שהעירייה מתכוונת להתלבש על הקטע החסר (שדרות מלכי ישראל) והעבודות כבר בעיצומן. כן – דברים טובים קורים בתל אביב.

דגי זהב ושושנות מים בכיכר

מה שהיה

ומה שעכשיו

העוקץ: פלישת רכב מנועי לתחום הולכי הרגל

נראה אם כן שעיריית תל אביב משקיעה מחשבה ומשאבים רבים בשדרוג תחום הולכי הרגל ורוכבי האופניים – מדרכות, כיכרות, שדרות ונתיבי אופניים. תהליך מבורך זה משובש על ידי נהגים שעושים בתחום הולכי הרגל ככל העולה על רוחם, והנה כמה דוגמאות:

התמונות מדברות בשם עצמן – אין צורף בפרשנות. השאלה היא כיצד ראוי והאם אפשר להתמודד עם התופעה המרגיזה והחשובה הזאת? נראה לי שהתקנת מצלמות מעקב שהן חלק ממערך ממוכן של איתור הפולשים, הטלת קנסות כבדים ואכיפת התשלום יעשה את העבודה. חלופה נוספת היא אתר בו כל אזרח יוכל להעלות תמונות דיגיטליות משלו, במקום להשקיע במערך מצלמות.

צרות של עשירים, צרות של עניים ומה שביניהם

באופן גס, אבל לא רחוק מן האמת, אפשר לומר שישראל מתחלקת לרצועת השגשוג – רצועת החוף מהקריות של מפרץ חיפה ועד אשדוד – וכל השאר (The Best and the Rest). הראשונים סובלים מצרות של עשירים הנובעות ישירות מההצלחה עצמה: מחסור בקרקע מול ביקוש נמרץ ועל כן מחירי דיור ושאר מקרקעין נוגעים בשמיים; וגודש תחבורה שאין לו סוף. צרות של עניים בפריפריה כוללות את כל מה שהם רואים בגלעין ועיניהם כלות: הזדמנויות פרנסה בשפע עם משכורות גבוהות וביטחון כלכלי; מוסדות חינוך ומרכזי בריאות מהטובים; היצע תרבות, בידור ופנאי גדול ומגוון; עתיד מלא תקווה.

מוצא אפשרי וראוי הוא תהליך הדרגתי אבל עקבי לקראת שינוי מבני: מתיחת רצועת השגשוג דרומה אל קדמת הנגב, צפון מזרחה אל לב הגליל, ומזרחה אל העמקים.

מה בצנרת? לאחר שנים ארוכות של התלבטות וגמגומים יצאה רכבת ישראל עם תכנית רב שנתית חובקת מדינה, תכנית שיכולה להגשים את רעיון מתיחת רצועת השגשוג כך שתכסה את רוב המדינה ותקרין על כולה.

מה אינו בצנרת? מה שהתכנית מראה היא תמונת המקרו. התכנית מראה את מה ואת מי לחבר לרשת. התכנית אינה מראה כיצד לחבר ישוב אל הרשת ולנצל עד תום את יתרון הנגישות החדש. אם זה יעשה במתכונת עסקים כרגיל אנחנו עשויים לקבל את מתווה ראש העין. חיבור שאיננו חיבור אלא למראית עין בלבד, לצאת לידי חובה, לסמן V.

פיתוח מסביב לרכבת. הניצול המיטבי של הרשת העתידית ראוי שימנף אותה על ידי שליטה קפדנית מושכלת על שימושי הקרקע סביב כל תחנה, במילים אחרות הקמה של רבעים מרובי שימושים במתכונת TOD - Transit Oriented Districts.

השלכות המאקרו והמיקרו

במאקרו: אם התכנית הגדולה תצא לפועל ישתלם למחפשי דיור מרווח ובר השגה להרחיק אל מעבר לגלעין וליומם פנימה. זה יקל את לחצי הביקוש וימתן מחירים בגלעין על ידי המרת קרקע לדיור במרכז בקרקע לדיור מחוצה לו. (זה כמו לאכול לחם בלונדון מתבואה שגדלה על קרקע בערבות ארה"ב). מפעלי חרושת ושאר עסקים יוכלו להתמקם מחוץ לגלעין ולהשלים את מצבת העובדים עם מוחות שייוממו החוצה, אבל יזדקקו להרבה ספקים ועובדים מקומיים. במקביל, כל משפחה שתתמקם בשוליים תיצור ביקוש חדש למוצרים ושירותים, ותוכל גם לספק ידיים עובדות לאותן משרות חדשות.

ובמיקרו: רובע מסביב-לרכבת שיכיל בטבעת הפנימית (צמוד לרציפים) עסקים וארגונים אחרים, ובטבעת החיצונית, אבל במרחק הליכה, אזור מגורים מגוון, עשוי להיות אתר הבחירה הראשונה של אותם דיירים ועסקים שירצו לנצל את יתרונות המיקום החדשים של רצועת השגשוג שנתמתחה.

ולסיכום, שילוב הרחבת רשת הרכבות בשילוב עם רעיון הפיתוח מסביב לרכבת עשוי להביא מזור הן לצרות העשירים והן לצרות העניים, ולקרבם אלה לאלה לא רק גיאוגרפית.

לו הייתי (לן בשדרות) רוטשילד

זה רק התכנון, טמבל: דיור בר השגה

אמנם זה התחיל עם צעירים חסרי מנוח, אבל די מהר זה הפך לזעקת המעמד הבינוני בישראל שכורע תחת העול הכבד מנשוא שח"כים שרים ושאר שועי הארץ מעמיסים עליו. לאחר שנים ארוכות של שתיקה, הכעס, הזעם והדרישה להוגנות התחילו לטפטף, והטפטוף הופך לזרם, הזרם הופך לגל מתפשט, והגל (אולי) יהפוך לטצונמי. אני מתכוון לכתוב כאן כמה רשימות אודות דברים שראוי וניתן לשפר, בעיקר נושאים שאני מתיימר להבין בהם משהו.

כל רשימה תהיה קצרה ותספר סיפור אחד בלבד. ואתחיל עם הנושא ממנו התחילה המחאה, דיור בר השגה. אשתף אתכם במקרה קונקרטי שיצא לי לחיות אותו, דוגמה ייחודית של דיור בר-השגה אשר חייתי אותה ולוויתי אותה מקרוב במשך כ- 20 שנה, מבלי שאני או שאר המשתתפים הפעילים ידענו שכך ראוי לכנות אותה. ובכן מעשה שהיה כך היה:

לאחר מלחמת ששת הימים חל פרץ של שגשוג ואופטימיות בישראל ויהודים תושבי חוץ החלו לעלות לארץ או לפחות להתעניין בקניית מקרקעין כאן. בחיפה יזם איש נדל"ן יהודי מפריז פרויקט על אתר באחוזה המשקיף על עמק השמש ומפרץ חיפה. הוא שכר את האדריכל המוכשר אלמוזניני ויחד הם תכננו אתר עם שלושה מגדלים וביניהם גושים של דירות מדורגות. הדירות היו מיועדות לקהל יהודי צרפתי ואני מנחש שהודות לכך התכנון היה ממש לא שגרתי. בניגוד למסורת הבניה על הכרמל באותה תקופה שכללה בבניין אחד או אפילו בשכונה שלמה, דירות בנות אותו גודל, כל קומה בשני המגדלים הראשונים בפרויקט עמק השמש הכילה 4 דירות בגודל שונה: דירת שני חדרים, שלושה, ארבעה וחמישה.

בשנת 1980 נזקקתי לדירה קטנה וגיליתי דירה בת שני חדרים בקומה 7 בפרויקט עמק השמש. היא הייתה צנועה, אבל נוחה למדי. שכר הדירה היה סביר, ונשקף ממנה נוף המפרץ. כך התחיל הרומן שלי עם המגדלים ברחוב בירם. שנים אחדות אחר כך שפר מצבי הכלכלי והתפנתה דירה גדולה יותר בקומה שליד ועברתי אליה. אימי שגרה בתל אביב בגפה החלה, בגלל גילה המתקדם, להרגיש מוגבלת בניידות ועלה הרעיון שתבוא לגור לידי בחיפה, והיא שכרה את הדירה הקטנה שאני פיניתי. עברו עוד כמה שנים ואימי הלכה לעולמה, אבל עדיין לא הרפיתי מהדירה הקטנה. בני הבכור שהתגייס שכר אותה. בשנים שאימי גרה במקום בדירת שני החדרים, היא הכירה והתיידדה עם זוג מרצים שגרו בדירת שלושה חדרים סמוכה. הקשר בין השכנים התחזק ולימים שימשה אימי שמרטפית לילדה המקסימה של אותו זוג.

סיפור הכיסאות המוסיקלים - כלומר החלפת הדירות תוך שדרוג רמת הדיור מבלי לשנות מיקום גיאוגרפי לא היה בלבדי לי ולמשפחתי. היו דוגמאות אחדות שהכרתי. למשל, זוג סטודנטים שזה עתה נשאו גרו בדירת שני החדרים ונשארו שם עד לאחר לידת תינוקם הראשון. מאוחר יותר, כאשר הבעל החל לעבוד הם עברו לדירת השלושה. בינתיים נולד עוד ילד והאשה הפכה לעצמאית. לימים הם עשו צעד שדרוג נוסף ועברו לדירת 4 חדרים. עברו עוד שנים וההצלחה האירה להם פניה, והם בנו בית פרטי משלהם. ובכן, פרויקט עמק השמש הוא דוגמה של דיור בר השגה "ללא רעש וצילצולים". הוא נולד לתוך השוק החופשי ללא תקנות מיוחדות. כל מה שהיה נחוץ זה קצת גמישות מחשבתית: לצאת מן הקופסה.

נתיבי ישראל -- להיות או לא להיות?

בימים האלה, בעקבות יוזמת "נתיבי ישראל" של ראש הממשלה נתניהו, נפתח מחדש ויכוח על התועלת והנזק שצפוי לצמוח למדינת ישראל מפיתוח מואץ ומסיבי של רשת רכבת ישראל.

פרופ' יוסי ברכמן (מומחה בתחום מדעי האזור) הציג לי את השאלות:

• מתי כן רכבת, מתי לא?
• מה לדעתך צריכים להיות עקרונות ההשקעה הנכונים?
• לבדיקת כדאיות?
• לאופן המימון?
• ומה הם מדדי רמת השירות ההולמים? וכו'

עמדתי בקליפת אגוז היא כי:

1. חיבור יישוב לרשת הרכבות צריך להתבסס לא רק על אספקת שירות לביקושים הקיימים היום או בעתיד הקרוב (נגיד 5 שנים מהיום כפוף לבינוי שכבר בצנרת) אלא גם לביקוש שיכול להווצר בעשור הקרוב, בין השאר, הודות לאספקת ההצע הנוסף שעל הפרק (הגדלת הרשת + שיפור רמת השירות).
2. החלטה על השקעה בקו חדש וברמת שירות (מסילה חד או דו כיוונית, תדירות רכבות, מהירות נסיעה, תמהיל אקספרס/מאסף) חייבת להתחשב (בין השאר) בשיקול האיסטרטגי. כלומר, האם אכלוס מוגבר של הישוב או עיבוי האזור הוא צורך איסטרטגי -- וזה כולל יעילות כלכלית, שןןיונות מרחבית (ולכידות חברתית כפועל יוצא של שוויונות), והשיקול של נוכחות בשטח לצורך הפגנת ושימור ריבונות ישראלית.
3. התועלת של השקעה בתחבורה איננה ניתנת למדידה על ידי "נוהל פרט", המנגנון הנוכחי להערכה של משרד התחבורה, וזאת משני טעמים: א. מאחר שהוא חלקי, ואין הוא לוקח בחשבון את הערך המוסף הנדלני שמשקף את העליה בפריון היצור המקומי של שרותים ומוצרים. ב. הנוהל מבוסס על ניתוח כלכלי שולי בתוך מעטפת טכנו-כלכלית-חברתית קיימת ואינו מתחשב בנעילה הטכנולוגית הקיימת שפירושה תלות כמעט מוחלטת ברכב מנועי.
4. חיבור נומינאלי לישוב (כפי שמתבצע היום על ידי רכבת ישראל) לא מספק חולייה מקשרת בין הישוב לביו הרשת הארצית. רוב התחנות החדשות ממוקמות הרחק מלב הישוב וכך מדכאות את הביקוש הפוטנציאלי לשירותי רכבת. אם לא ניתן להביא את הרכבת העירה, אפשר וראוי להביא את העיר אל הרכבת על ידי פיתוח רובע עירוני רב תכליתי צמוד אל התחנה Transit Oriented District TOD.
5. במחשבה שנייה, המיקום המתוכנן של המסילה והתחנה הרחק ממרכזי הישובים עשוי להיות ייתרון. מיקום במרכז המסורתי נותן מענה בעיקר לביקוש המיידי שהוא לא פעם זניח. לעומתו, מיקום מרוחק מאפשר "להתלבש" על השטח הפנוי מסביב לתחנה ולחולל בו רובע מוטה מסילה, רובע שימרץ צמיחה בת-קיימא של הישוב.

החלטות שיתקבלו ויוגשמו בתחום הזה עשויות להשפיע על המבנה המרחבי, חברתי, כלכלי של המדינה ועל חייהם של רבים שחיים היום ובדורות ההמשך. על כן השיח הציבורי חשוב. ביום ג' ב- 9 למרס 2010 יתקיים יום עיון באותו הנושא. הקורא מוזמן לקרוא את ההזמנה עם פרטי סדר היום ולהרשם באתר.

ממשלת ישראל עושה שם רע לקפיטליזם

ממשלת ישראל עושה שם רע לקפיטליזם או "מי שמרחם על פרזיטים מתאכזר אל חסרי ישע"

איקאה היא דוגמה הממחישה היטב כיצד עובד קפיטליזם בעידן הגלובליזציה. איקאה מבוססת על איסטרטגיה הכוללת הובלה עצמית, הרכבה עצמית, שטחי תצוגה ענקיים, שירות עצמי, כמויות מלאי עצומות מאוכסנות באתר לצורך "שלם וקח", מיקום במרכזי משנה בהם הקרקע זולה ובשפע, וסמיכות לרשת הכבישים המהירים. לאיסטרטגיה זאת ייתרון תחרותי חזק מאד והיא עשוייה לסלק מהשוק חנויות רהיטים קונבנציונאליות. כך עשו גם סופרמרקטים לחנויות מכולת mom and pop stores. כך עשו מכונות הטקסטיל לאורגים הלא ממוכנים ולכל תעשית הטקסטיל הכפרית בראשית המהפכה התעשייתית. כך סילקה המכונית את כל מעמד העגלונים, הסייסים, ספקי המזון לסוסים והצבא הגדול של מנקי הרחובות מגללי הסוסים (ובאותה "נשימה" כך חוסליה מחלת השחפת). כך עשתה טכנולוגיית צילום המסמכים, וכך עשו מעבדי תמלילים, מדפסות צבע, מכשירי פקס ושאר פלאי האופטרוניקה לענף הדפוס בטכנולוגית גוטנברג.

כך גם עושה תחרות גלובאלית לענפי ייצור (אך לא בהכרח לענפי שירות) עתירי כוח אדם בארצות עם הכנסה גבוהה לנפש: היא מרסקת טכנולוגיות מיושנות ועתירות כוח אדם, ומחוללת ביקוש לעובדים בארצות נחשלות ומשופעות בכוח עבודה זול. החדשות הטובות: מוצרים ושירותים שלא חלמנו עליהם זמינים במחירים שווים לכל נפש. החדשות הרעות: ענפים ועסקים שלא עומדים בתחרות נהרסים ועובדים מאבדים את מקום עבודתם -- צרה צרורה וסבל אנושי רב. זהו אתגר ראשון במעלה להתערבות ציבורית חכמה כדי להגן על המפסידים. התערבות מטופשת היא להמשיך ולהגן על הענפים שנבצר מהם להמשיך ולתפקד. לא רק שאין דרך להחיות מחדש את העסק והענף שיומם הגיע; מאמץ לעשות זאת רק דוחה את הקץ, משמיד ערך ("זורק כסף טוב אחרי כסף רע") ומדכא כל יוזמה להמצאה, חדשנות והשקעה בענפי העתיד.

במדינה ללא חמלה, מדינתנו, נזרקים העובדים המפוטרים ואין מושיע. במקום לעזור להם למצוא מחדש את מקומם הראוי בחברה ובמשק, מבוזבזים כספי הקופה הציבורית על חטיבות של אברכים שאינם שייכים לכוח העבודה ומכלים את זמנם ואת כספי משלם המיסים באוהלה של תורה.