בתים נטושים, גרפיטי וכיכר חרבה

ג'וליאני, ראש העיר המיתולוגי של ניו-יורק, הפך לאגדה כאשר קיבל עיר ענק במצב גרוע (עם לכלוך, פשיעה ברחובות וברכבת התחתית, אינסוף פושטי יד, שחיתות ציבורית וכו') וכשהלך, מסר עיר נקיה, בטוחה ומשגשגת. כצעד ראשון ומקדים למלחמה בפשע ובעזובה יצר ג'וליאני כוח משימה לסילוק הגרפיטי וללוחמה בוונדליזם. הגרפיטי, הוא אמר, הוא סימן ראשון לראש קטן, לאי-אכפתיות, וקיומו מאותת "לרעים" כי הם מוזמנים להמשיך ולהשחית את נכסי העיר. המאמץ הניב מחיקת יותר מחצי מליון מ"ר של גרפיטי מקירות ניו-יורק ולהסרתו מכל קרונות הרכבת התחתית, שוב ושוב, עד אשר חדלו "הגרפיטאים" ממלאכתם הבזוייה.

גרפיטי הוא סימן הכר של מקומות מוזנחים ללא בעל בית שאכפת לוף או שכדאי לו לשמור על ערך הנכס שלו, על נקיון ואסתטיקה ברשות היחיד והרבים.

עד לפני זמן לא רב היה רחוב דיזנגוף במצב שפל אשר נגרם הודות לתהליכים מאקרו-אורבניים, תהליכים אשר לפרנסי העיר כמעט ולא היתה דרך להשפיע עליהם: בעיקר נדידת ילידי רובע גדס (הצפון הישן) שהקימו משפחות, אל הפרברים; הנהירה אל הקניונים ונטישת הקניות והבילוי ברחוב; והגידול העצום בכלי רכב פרטיים. שינוי באורחות חיים החזיר פלחי אוכלוסיה

מסויימים (שוחרי הפעילות שהם צעירים וקשישים חסרי מנוח) להסתער מחדש על הדיור, המסחר והבילוי ברובע.

התעוררות זו לחיים חדשים פוסחת על "עיגול דיזנגוף" שחלקו ממאן להתעורר, לא מעט בגלל המבנה הגרוטסקי שבא במקום הכיכר המגוננת ואלגנטית שהייתה סמלה של העיר הלבנה. המבנה הלא ראוי אשר תפס את מקומה של הכיכר היפה ואימץ את שמה, יצר סביבה מיידית מכוערת ודוחה עוברים ושבים. פעילות המסחר הקמעוני בשולי המעגל התדרדרה ואף ננטשה. כך ננטש הבניין בדיזנגוף 94-96 במפגש הרחוב והמעגל; ולמרות שחזיתו שופצה ונצבעה לפני חודשים לא רבים, היא מכוסה כולה בגרפיטי טרי. פלטפורמת הבטון הפכה בין השאר לזירת תרגולים של רוכבי אופנועים העולים ויורדים חליפות, ועושים רונדלים בחללים המוזרים והצרים שנותרו על המדרכה בין "המבנה" לבין חזיתות הבתים.

העיריה מצהירה מדי פעם כי בכוונתה לשחזר את הכיכר המקורית. במקום להסס עליה לעשו מעשה ולהעלות את הבולדוזרים לאתר – כבר מחר בבוקר. אם התרוץ הוא מחסור במזומנים, הקופה תתמלא מחדש עד מהרה כתוצאה מזינוק בשווי המקרקעין שמסביב, מהטל ההשבחה הצפוי ומעסקים משגשים וארנונות מוגדלות.

עיר הקודש, הקריה והפצצה

בארץ צרה וארוכה כמו שלנו, תל אביב היא כמעט המקום המרוחק ביותר מגבולות המדינה. על כן במשך ההסטוריה הקצרה של מדינת ישראל היתה היא המקום המוגן ביותר מפני תוקפנות חיצונית, ולכן גם המיקום הסביר ביותר למרכז השליטה והבקרה על צה"ל. לכך גם תרמה הקרבה הגיאוגרפית לבסיסי צהל הגדולים במרכז אשר ירשנו מהבריטים. היום בסיסים אלו בדרכם החוצה מהמרכז וזהו מועד הולם לשקול את העתקת המטכ"ל ומשרד הבטחון למיקומם הטבעי בירושלים

.
עם כניסת הטילים הבליסטיים לאזור ובקיעת היכולת הגרעינית של אירן, חל מהפך: מרכזיותה של תל אביב רבתי וחשיבותה המשולשת כצבר תעסוקה ומגורים והיותה המוקד העיקרי של קבלת החלטות הן כלכליות והן וצבאיות, הופכות אותה למטרה מזמינה במיוחד. מכה גרעינית תקטע את המוח של הצמרת הצהלית ותשתק את יכולת התגובה של ישראל. פגיעותה של ישראל דרך השמדת תל אביב היא הזמנה מפורשת "לרעים" להנחית את המכה.

לעומת זאת, הר הבית על מסגדיו הופך את ירושלים למקום קדוש לאומה המוסלמית החובקת עולם. על כן ההסתברות של תקיפה גרעינית עליה על ידי מדינה מוסלמית שואפת לאפס.

ההגיון הפשוט מכתיב צעד חשוב ומיידי: להעביר את הקריה הבטחונית לירושלים, סמוך ככל האפשר להר הבית. כך ישמש אללה למגן אלוהי על הצמרת הבטחונית שלנו, והיא תהיה עדיין כשירה להגיב על תקיפה גרעינית ותוכל להשוות ואף להכפיל את משוואת המוות. אפשרות זו המכונה "השמדה הדדית ודאית" (MAD – mutually assured destruction) היא כידוע מתכונת ההרתעה היעילה והייציבה ביותר בין יריבים גרעיניים. צעד זה חייב להתחיל עכשיו ולהסתיים לפני השלמת האירניים את היכולת הגרעינית-בליסטית שלהם.

כתוצאת לוואי נקבל את התועלות הנוספות הבאות:

· תקשורת פנים אל פנים נוחה ומועילה בין הצמרת האזרחית והבטחונית
· איתות ברור על ריבונות ישראל בירושלים בירתה, עיר שלאחרונה הופכת לנטל במקום נכס
· המעטת חשיבות תל אביב וגוש דן כמטרות גרעיניות או קונבנציונליות
· הזרמת מסיבית של משאבים והשקעות לעיר הבירה
· תוספת תעסוקה משמעותית של עובדי הקריה, אנשי צה"ל ואזרחים
· תוספת תעסוקה של ספקים מכל סוג לבאי הקריה
· המרצת סיום פרויקטים חשובים כגון הקו המהיר תל אביב ירושלים, והרכבת הקלה.

עם כל ההערכה לזרוע הארוכה של צהל, מכה צהלית מקדימה על מתקני הגרעין של אירן היא הימור על כל הקופה, הימור שמתאים אולי למשחקי מחשב עם אפשרות של reset לאחר תוצאה שלילית. על כן, מאחר והפיתרון האידאלי של השבתת מתקני הגרעין האירניים הוא יותר משאלת לב מאפשרות, הצעד הפשוט הרבה יותר של העתקת אתר הצמרת הבטחונית לירושלים הוא הפיתרון האופטימאלי. אנחנו יכולים וצריכים לאמץ אותו, ולהתחיל עכשיו.

מחשבות לרגל פרישה של אח"מ

היו אלה ימים יפים וטובים
ערפתי ראשים והמלכתי מלכים
הייתי אלוף, הייתי גדול
שלחתי ידי ובחשתי בכל

הרי לא הגיוני ולא מכובד
שאגור לי בבית עם שכן מכל צד
קניתי מעון על מגרש ענק
ובמקום לשלם, קיבלתי מענק

הכיצד אני, המורם מעם
אשן לי בסוויטה מדגם ישן
ובמקום במלון של שבעה כוכבים
אסתפק רק בחדר קטן?

ומעת לעת, עלי גם לכתוב
ובעט כדורי כבר מזמן מאסתי

אבחר לי מתוך האוסף הטוב
הסטילוס החדש, הפנטסטי

עטים וסיגרים, בתים ומלונות
לא באים בחינם, וטופחים החשבונות
אז שולה הזעיקי את טלי
שיביא כבר מעטפת, כי בא לי

היו אלה ימים יפים וטובים
ממש חגיגה ללא גבול
ומעכשיו כאזרח נטול פריבלגיות
אנסה למזער התגמול

המכונית, המדרכה והעיר הגדולה

כמו בכל עיר גדולה ושוקקת מתקיימת בתל אביב תחרות על שטח בין רכב נוסע לרכב חונה. ברבים מהרחובות הפנימיים, שרוחבם צר, נמצא פתרון של פשרה: מספר מקומות החנייה הוכפל על ידי נגיסה רישמית וחוקית של חלק שטח המדרכה. גודל הנגיסה מוגבל על ידי קו עבה שמוטבע לתוך הריצוף, ואין אפשרות לטעות בו, אם מסתכלים. אבל מי מהנהגים החונים מסתכל? רובם לא כל כך מקפידים על שמירת התחום, כפי שנראה בתמונות להלן.

יוצא, שעכשיו התחרות על שטח היא משולשת, ומתחרים בה רכב נוסע, רכב חונה והולך הרגל. האחרון הוא המפסיד; עליו להדחק בין המכונית משיגת הגבול לבין גדר הבית או השיחים הצפופים שגם הם נוגסים נתח הגון מהמרחב המיועד לצועדים.

על כן ראוי להתמודד עם מטרד השגת הגבול של הנהגים בדרך הישרה: ישר אל הכיס. קנס מדורג כך שגודל התשלום יחושב יחסית לגודל הסטייה, יעשה את מלאכה.