Rape of the Block
Square in the Center of town, with circular geometry,
Destroyed by uncouth minds who knew no poetry
There once stood a piazza of majestic frame
Which, from the neighboring main-street, took its name.
Here Tel Aviv citizens would at the day's end gather
To taste the evening's breeze and meet each other.
Hither the boys and girls would oft resort
To tease each other, or to seriously court.
In various talk the instructive hours they passed,
Who saw the movie, or paid the visit last;
And now when all that remains is a grey pedestrian pass
Is it just wishful thinking to imagine trees and grass?
רשומות
תגובה 1:
אכן הכיכר נהרסה וגם הגימנסיה חרבה,
וקולנוע מוגרבי רב הפאר הפך למגרש חנייה,
וקולנוע ארמון הוא בית רפאים או סימפוניה בלתי גמורה,
וקולנוע ציון נשאר לעצמו רק מצבה עזובה וקרה,
ונופי גן הזיכרון הפתוחים לנמל, לספינות ולמים,
הם עתה כן שילוח לטיל שימריא עוד מעט לשמים,
לבניין בהריון תמידי, בניין חולה עם דיירים חולים,
במקום סמל לעיר של הר, חוף ובני גוונים כחולים.
אכן בארצנו הקטנה בשנות ה-70 וה-80 סרבו להבין,
כי בניינים היסטוריים אינם רק בניין, אלא מקום לדורות הבאים,
אבל כל אותה עת הייתה פקולטה מכובדת לארכיטקטורה בטכניון,
שהוציאה כל שנה בוגרים, נושאי תארים והעסיקה בעלי נסיון,
וכבר שמעו שם על מפעלי שימור שנעשים בעולם,
וגם קראו עליהם וביקרום, והכירו כמעט את כולם,
ואף אחד מהמרצים, התלמידים, או המורים
כולם אנשי תרבות, קוראי שירה וגם ספרים,
אל הרחובות לא יצא, או על הכביש לא נשכב,
לבל יבצעו אנשי ביבים את זממם עכשיו.
גם הכותב לא התריע, לא כתב, לא קרא לאסיפה,
אבל עכשיו הוא נשמע יפה, וגם האנגלית שלו יפה.
כן הכותב את השורות כמו משורר אנגלי ששמו הוא פֹּה,
אל לו להלין פה אלא על עצמו.
הוא היה שם! הוא שתק שם! לו לא היה איכפת אפילו,
שמתחת לאפו נעשות עוולות תרבותיות כאלו.
כשכמו השאר הוא דאג לשמו שלו ובנוצות רבות להתקשט,
הוא לא לימד לתלמידיו ולעצמו את השעור החשוב באמת,
למחות לפנֵי, להתנגד בכוח, להפגין מבלי לחשוש,
סטודנטים לארכיטקטורה מובילים והמורים בראש!
הם לא ספונים במגדלי השן, הם נסחפים לכאן,
הם צבעונים וגועשים וצועקים: עד כאן!
הייתה זו הזדמנות לעשות ארכיטקטורה בלי ארכיטקטורה,
להיזכר לטוב, להירשם בכל דפיו של ספר ההיסטוריה.
כשבעולם היו מהפכות, סטודנטים חיו ברחובות,
כאן הם רק ישבו באולפנים, שקדו על החובות,
במקום "שָׁרֵט", במקום עוד קו, במקום עוד דגם קט,
מורים שם לא קראו: עצור! התרבות כאן נהרסת באחת.
תארו לעצמכם איך הכותב שכה אמון על שיר וספר,
היה כותב אז שיר אחר בנוסח חיים חפר.
היו זמנים, אז על הכביש נלחמנו,
היו זמנים, לימדנו והפגנו,
היום כדאי כאן להזכיר,
איך לא הרסנו את העיר,
היו זמנים...
היו זמנים....
עתה בזקנתו חולם לו הכותב על דשא ועץ בלב העיר,
כדאי לו שידע, את הכיכר היפה עוד ניתן להחזיר,
אך להשיב לנו את הגימנסיה ובתי הקולנוע - מי יוכל?
אז שיפסיק לשפוך דמעות תנין או דמעות של שועל.
הוסף רשומת תגובה