יום שבת, 30 באוגוסט 2008

אני כאן והרכבת שם

בעבודת ההוראה והמחקר שלי בטכניון, אני מעמיד לדיון ובדיקה (כבר יותר מעשור) את ההשערה שבאמצעות תכנון משולב של מערכת הרכבות בישראל ועוגנים בצמתיה ניתן להשיג מספר מטרות רצויות וברוכות; ביניהן:

תרומה משמעותית לפיתוח בר קיימא, וזה כולל:

  • לשכנע נהגים לנטוש את הנהיגה ולעבור לרכבת ובכך
  • להקל על העומס בכבישים
  • לקצר את זמני ההגעה ממקור ליעד
  • להקטין את כמויות אדי הפליטה וגזי החממה
  • לחסוך בדלק ממקורות מאובנים

דרך יעילה ונוחה ליישב את אזורי הספר בישראל והביא להמראתם הכלכלית-חברתית:

  • לחבר את מרבית ערי הספר אל רשת רכבות מהירה (ורצוי מחושמלת)
  • לפתח רובעים מוטי מסילה סביב כל תחנות ערי הספר העיקריות
  • להשתמש ברובעי המסילה כמנופים להאצת הפיתוח של אותן ערים
  • לעשות זאת מבלי לשכוח שיש גם צורך ברשת כבישים מהירים משוכללת

מי שמתעניין בממצאים העיקריים יוכל לעשות זאת על ידי עיון בדוחות המחקר שמוזכרים בסוף מסמך זה.

הערב קראתי בעיון את הכתבה של נועם דביר בעיתון הארץ בשם 'תרדו קצת מהפסים – מסע בין תחנות רכבת'. מבלי להכנס לפרטי פרטים, ככתבה המוקדשת כולה לפיתוח תחנות רכבת ישראל, וככזו אשר לבטח תעניין אלפי קוראים, יש כאן החמצה לא קטנה. המסמך מדגיש את הלבטים של מתכנני התחנות סביב השאלה 'מה חשוב יותר, תיפקוד או הבעה חזותית-תרבותית?' , שאלה שולית במדינה קטנת ממדים גיאיגרפים אשר בה (א) הגלעין מנותק מן הספר פיזית-תחבורתית, חברתית-כלכלית וערכית; (ב) קיימת תלות יתר ברכב פרטי; (ג) שלוחות הרכבת האמורות לחבר את הגלעין לספר אמנם מתוכננות, אך נדחות כעניין של שגרה למועדים רחוקים ומתרחקים; (ד) הפיכת סביבת התחנות לעוגנים ממריצי פיתוח אפילו לא עולה לדיון.


אמנם מוזכר בכתבה פה ושם (בייחוד בהקשר עם תחנת 'ברוורמן' באוניב' בן גוריון בלבד) הפן של סביבת התחנה כמוקד מקרין תנופת פיתוח; אבל, בשעה שזה עיקר העניין, רוב התיאור עוסק במתח בין חומרים יקרים והבעה ארכיטקטונית ובתיסכולם של אדריכלים על שאינם יכולים ליצור אדריכלות נועזת בגלל מגבלות תקציב.


הקטע העוסק בתחנת ראש העין נקרא 'אני כאן ואני רכבת'. שם הולם יותר הוא 'אני כאן והרכבת שם'. מיקום תחנת ראש העין היא דוגמה בולטת של חלמאות ושלומיאליות במיקום תחנה. היא ממוקמת במרחק של 3 עד 4 קילומטר ממרכז הכובד של העיר ומיקומה מעבר להררי החושך (מחלף קאסם) חוסם כל אפשרות של הגעה ברגל מהיישוב. כאשר מדובר ביישוב עירוני קטן כראש העין, זה אבסורד. גם כאן כמו ברוב הכתבה העיסוק העיקרי הוא בחזות הבניין, והרי ציטוט:

מבנה התחנה נטוע בלב אזור חקלאי, ובהיעדר כל מצע התייחסות עירוני, אחת המשימות המרכזיות של האדריכלית בת-שבע שרמן ממשרד אייזנברג-שרמן היתה ליצור נקודת ציון במרחב. "רצינו לחבר את התחנה לתחושה של האדמה, לכן השתמשנו בלבני טרה-קוטה, רצינו גם שהיא תשדר 'אני כאן ואני רכבת', ושלא יטעו בה כמבנה אחר".

ראוי היה כי רכבת ישראל ושאר מוסדות המדינה העוסקים בתכנון הפיתוח ידעו לנצל ולמנף את משאב כוח התכנון העומד לרשותם כדי לייצר נכסים, עושר קהילתי ומנופי פיתוח בר קיימא. הדרך לעשות זאת היא על ידי מיקום איסטרטגי של כל תחנה כך שהיא תהיה שער לעיר, עוגן תעסוקתי, מסחרי ותרבותי, ואף השכלתי כאשר מדובר בקרבה לאוניברסיטה או מכללה. במקום להגיע מן העיר או מהרכבת אל פייאצה מוקפת בנייני ציבור, תעסוקה ומסחר, אני רואה בשטח מגרשי חנייה עצומים ממוקמים בלב הישימון ולידם אנדרטאות לגחמה של אדריכלים.


מראי מקום:

תכנון רובע בר קיימא: בינוי, תחבורה, סביבה. גת, ממן, פלאוט, לק, בכור. תכנון, ביטאון איגוד המתכננים, כרך 2, גליון 1, 2005

תרומת שדרוג רשת התחבורה ליעילות ושוויוניות כלכלית. ערן לק, מחקר לדוקטורט, הטכניון. יפורסם בקרוב

רובע האוניברסילה בשדרות. ליאור ויתקון, פרויקט תיזה לתואר מגיסטר. הטכניון. יפורסם בקרוב.

יום רביעי, 13 באוגוסט 2008

ריאות ירוקות באוקינוס ירוק

יש מספר מנטרות שעושות לי צמרמורת. ביניהן המונח "ריאות ירוקות" ששגור כל כך בפי "הירוקים". כל פעם שמישהו יוזם בנייה או ציפוף של מתחם עירוני, נשמעת הקריאה "לא! זה לא מקום לבנות בו, זה מקום הולם לריאה ירוקה!" לאחרונה נתקלתי בכתבה על התכנית לעקור את מחנות ההדרכה מצריפין אל עיר הבה"דים – דבר מבורך שאכתוב עליו בפוסט אחר. אחת התגובות הייתה: "אוי, זה מריח לא טוב . . . ימסרו את זה לכרישי הנדל"ן שיעשו על זה קופה, במקום להפוך את המקום לריאה ירוקה"


אין לי נתונים מדויקים, אבל ממבט חטוף במפה על הרצועה בין כביש 44 למזרח ראשון, אני אומד את השטח שיתפנה בלפחות 4 קמ"ר אשר כולו סלול ובנוי עכשיו, אם כי בצפיפות נמוכה. לכשיתפנה, ערכו הכלכלי עשוי להגיע לבין 2.5 עד 5 מיליארד דולר שהם היום כ- 8.5 עד 17 מיליארד שקל שיכנסו כולם אל קופת המדינה.

לא כל כך קשה לאמוד את מספר כיתות בתי הספר, מיטות בתי חולים, מלגות לסטודנטים, משכורות (הולמות) למורים, עובדים סוציאלים ואחיות רפואיות, קילומטרים של כביש או מסילה, מענקי מחקר ופיתוח ועוד כהנה וכהנה משאבים חברתיים אשר ניתן לרכוש בסכום כזה. עוד "ריאה ירוקה" בלב אזור המשופע בשטחים חקלאיים – לא נראה לי. השימוש הטוב וההולם ביותר למתחם של צריפין הוא להיות השלמה לעיר ראשון לציון הגובלת בו.

אני גר בתל אביב באזור צפוף, משופע ברחובות נטועים בעצים נותני צל ובגנים קטנים מאד אך נגישים לבית. האזור תוכנן לפני 70 שנה על ידי מתכנן סקוטי שידע מה הם נכסי צאן ברזל של עירוניות ידידותית לתושב. הגנים הקטנים שנוכחים כמעט בכל מבנן, השדרות הנטועות ששוקמו לאחרונה, הרחובות שמישהו חכם טרח לנטוע בהם עצים ביד נדיבה (ובמיקום נכון במדרכה); כל אלה מצטרפים לרשת רחובות ידידותית להולך הרגל ויוצרים סביבה עירונית מאד מבוקשת. אבל מה לעשות? גם כאן מהדהדת המנטרה: "אין מספיק ריאות ירוקות!".

ירוקים יקרים, תפקחו את העיניים ותראו כמה ירוק כאן מסביב. הרחובות שוקקים חיים, בתי הקפה, והמסעדות גולשים למדרכות, בשדרות צועדים, רוכבים על אופנים, נחים בצל האילנות, אוכלים, שותים, משחקים כדורת, שחמט,. . . מי צריך עוד ריאות ירוקות?

שתי הערות לסיום:
1. גם בתחום הירוק אפשר להגזים, וגם כאן עובד הכלל של תשואה שולית פוחתת
2. אל תהיו כל כך נדיבים ברכוש הכלל; חישבו על עלות ההזדמנות
3. אם אתם רוצים לסלק את בסיסי צהל מאזור המרכז, ראוי לא לשים רגל ליוזמה
4. אתם רוצים גם, וגם, וגם, ... בעולם הממשי זה לא ממש מסתדר

יום שני, 11 באוגוסט 2008

תגובה מאוחרת לבנייה בצל הרכבת

רק עכשיו נתקלתי בכתבה של צפריר רינת. על כן התגובה שלי מאוחרת, אבל "מוטב מאוחר מאשר בכלל לא".

בנייה בצל הרכבת: פיתוח מערך הרכבות תורם לבנייה מואצת באזורים כפריים, מה שמקטין את היקף השטחים הפתוחים

מאת צפריר רינת - 27/04/2007

כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©

"לא מעט תקוות נתלו בשנים האחרונות ברכבת ישראל."

הפרופסורים סולומון ופייטלסון, המנחים של עבודת מחקר זו, לא היו בין המקווים. הם הביעו במספר נכבד של פורומים את עמדתם נגד פיתוח הרכבת. נראה כי מסקנות המחקר (שממצאיו חשובים הן לתאוריה והן לפרקטיקה) הושפעו מעמדה זאת.

"תהליך הפיתוח המואץ שהיא עוברת יצר אצל מתכננים וארגונים סביבתיים את התחושה שהרכבת תסייע לחיזוקן של הערים הגדולות באמצעות שיפור הנגישות."

חיזוקן של הערים הגדולות? הייתי מודע למוטיבציות אחרות כגון (1) מעבר של נהגים מכבישים פקוקים וכך חיסכון עצום בשעות של יוממות; (2) שיפור איכות האוויר בגלל השפעות הגודש על זיהום האוויר; (3) הקטנה בפליטת גזי חממה; (4) חסכון משמעותי בדלק ממקורות מתכלים; (4) ירידה במספר תאונות הדרכים. כל הציפיות הללו מדברות על פיתוח בר קיימא ולא על חיזוקן של הערים הגדולות; אבל תתקנו אותי אם אני טועה.

"התפישה היתה כי הרכבת תאפשר תנועה בין יישובים עירוניים באופן שיחזק את מרכזי התעסוקה והמשרדים בערים. כך, סברו, היא תקטין את תהליכי הפרבור המתבססים על שימוש ברכב הפרטי ובנייה צמודת קרקע, ותסייע בעקיפין לשימור שטחים פתוחים המצטמצמים בגלל לחצי בנייה של יישובי פרברים."

על פי מחקרים שנעשו על ידי מומחים לתכנון נוף, השטחים הפתוחים המועדפים ביותר על ידי התושבים הם הגנים העירוניים הקטנים במרחק הליכה מהבית. בעדיפות שנייה, הגנים העירוניים הגדולים, שפת הים או גדה של נהר (בתנאי שהם לא מזוהמים). בעדיפות שלישית גנים לאומיים ליד אתר טבע ייחודי (הסכנה, הכינרת...) ובעדיפות רביעית רחוקה מאד כל השאר שטחים חקלאיים או אדמת טרשים. (ראה למשל ממצאי מחקר סקר של החוקרת עליזה פליישר 2002 הקובע כי גנים שיש לנסוע אליהם מדורגים בתחתית סולם העדיפויות).

"על פי מחקר שערך לאחרונה אמיל ישראל מהאוניברסיטה העברית, לא ברור עד כמה יתגשמו תקוות אלו. ישראל מצא שפיתוח מערך הרכבות הוא בעל השפעות מורכבות ועשוי דווקא לסייע לתהליכי פרבור."

המונח "פירבור" הפך להיות סוס ההצלפה של "שוחרי טבע" מוצהרים. רבים מהם גרים בבתים צמודי קרקע וטוענים נגד בנייה בצפיפות נמוכה. הם בעד בנייה בצפיפות גבוהה, אבל רק לא בחצר האחורית שלהם.

המונח "פירבור" ידוע בספרות הבינלאומית כ- "sprawl", והוא מושמץ על ידי אותם החוגים בחו"ל המקבילים לירוקים בישראל. מי שמתעניין בנושא ברצינות, ראוי שילמד גם את הטיעונים בזכות הפירבור (ראה Glaeser 2003).

"על פי המחקר, שהוצג לפני שבועות מספר בכנס של האיגוד הישראלי לתכנון שנערך בחיפה, הרכבת הופכת בחלק מהיישובים הפרבריים לאמצעי גישה נוח למקומות התעסוקה במטרופולין - וכך מאפשרת לאנשים להגשים את חלום הבית צמוד הקרקע, תוך נגישות נוחה למקום העבודה שנשאר באזור העירוני. תושבי הפרברים יכולים במצב זה לפתח דפוס יוממות (נסיעה יומית ליעד קבוע) המתבסס על רכבת הסמוכה למקום מגוריהם הפרברי או הכפרי."

נראה לי חלום לגיטימי לחלוטין, מה גם שרבים כל כך חולמים אותו ומגשימים אותו.

"המחקר של ישראל נערך בהנחייתם של שני מומחי תחבורה, פרופ' אילן סלומון ופרופ' ערן פייטלסון. במהלכו נבחנה השפעת התחבורה המסילתית על אזור בקעת הנדיב וסביבותיו שבו יישובים בעלי אופי פרברי מובהק כמו בנימינה, זכרון יעקב, גבעת עדה ופרדס חנה. אזור זה עבר בשנים האחרונות פיתוח מואץ ובמקביל שופרה מאד תדירות הרכבות העוצרות בתחנות הסמכות לבנימינה ולפרדס חנה."

ואמנם נוצר כאן מעגל קסמים ראוי ורצוי: הקמתה ביישוב של תחנה עם שירות תדיר בין שתי ערי מטרופולין מעודדת משקי בית להגר לאותו יישוב; שרשרת של יישובים עם תושבים המחוללים ביקוש לשירותי הסעה ברכבת גורמת להגדלת מספר הרכבות ליום, כלומר לשיפור רמת השירות. וחוזר חלילה. כלומר, החדרה או שיפור של שירותי רכבת גורמים ל-"ביקוש מושרה.

אגב, עבודת מחקר משנת 2000 של מונחה אחרת של פרופסור סלומון טוענת כי לקו רכבת מהירה לדרום אין סיכוי להצליח ו-"הביקוש המושרה" שלו (induced demand) יהה בטל בשישים. (ראה רותי עמיר, עבודת מגיסטר בהנחיית פרופ' אילן סולומון, וד"ר יורם שיפטן, 2000).

"ישראל בדק באמצעות סקרים, שערך בקרב משקי בית ונוסעים ברכבת, את השיקולים שעמדו בפניהם בעת בחירת מקום המגורים - ובמיוחד מה המשקל שהיה בבחירה זו למיקום תחנת הרכבת. בנוסף ערך ישראל סקירה מקיפה של מחקרים שהתפרסמו בעולם - בעיקר בארה"ב ובאירופה - על ההשפעות שיש לפיתוח רכבות על שימושי קרקע באזורים עירוניים ופרבריים."

ובכן מתברר שאצלנו, כמו בחו"ל להחדרה של מסילה ותחנות חדשות או של שיפור השירות (מעשה של הגדלת זמינות ההיצע) יש, ועוד איך, השפעה על הביקוש המושרה.

"הרכבת, לעומת הרכב הפרטי, עשויה לאפשר טווח יוממות גדול יותר", מסביר ישראל במחקר. 'לרכבת יש יתרון: היא פועלת בזכות דרך עצמאית, אינה רגישה לגודש ולכן עשויה לפתח מהירות גבוהה מזו של אמצעי נסיעה העושים שימוש בכביש. היא גם חוסכת את הצורך בתשלום עבור חנייה במרכזי ערים'."

אין צל של ספק, לרכבת יתרונות רבים וישראלים חושפים את העדפותיהם כל יום על הרציף.

"על פי המחקרים השונים, מתברר שבאירופה היתה השפעה מצומצמת יותר לפיתוח הרכבות על הבנייה בפרברים - עקב התערבות של מוסדות תכנון שהגבילו בנייה בפרברים. עם זאת, יש מקרים כמו העיר מינכן בגרמניה, שבהם מערכת רכבות אזורית הגבירה את ההפרדה בין מקום התעסוקה למקום המגורים. משקי בית מבוססים בחרו להגר לשוליים המרוחקים של המטרופולין ולהמשיך לעבור בעיר הגדולה. כך קרה גם בנאפולי באיטליה.

לא ברור לי על מה יצא הקצף. כל המקומות שהוזכרו הם מחוץ ל-"מדינת תל אביב" ועל כן בהחלט תורמים למטרה הציונית של יישוב הארץ.

בספרד הראו מחקרים שפרבור ופיתוח רכבות הם לעתים תהליכים המשלימים זה את זה. המשך תהליכי פרבור באזור העיר ברצלונה ובערים קטנות בספרד הביא לעלייה בביקוש לנסיעות ברכבות. אחד ההסברים לכך הוא שלפרבור במגורים לא נלווה תהליך של פרבור בתעסוקה וכך עלו הביקושים לנסיעות ברכבת.

כל מי שקצת מתעניין בתהליכי פירבור ובפיתוח אזורי יודע כי קודם מגיעים הדיירים, ובעקבותיהם נוהרים העסקים. ראו למשל את פרק התעסוקה המשגשג של חדרה צפון.

שומרים על קשר עם העיר

"אזור בקעת הנדיב נהפך בשנים האחרונות ליעד מגורים מבוקש אצל משפחות רבות המבקשות לשפר את איכות חייהן בתוך סביבה בעלת אופי כפרי. במקביל לגידול הביקושים למגורים, גדלה במידת ניכרת גם תדירות הרכבות העוצרות בתחנות של בנימינה וקיסריה-פרדס חנה. השימוש ברכבת נהפך לנוח עוד יותר בעקבות הגדלת מספר המקומות במגרש החנייה בבנימינה מ-150 לאלף.

על סמך הסקרים שערך בקרב 240 משקי בית מצא ישראל שיש שיקולים רבים לבחירת מקום המגורים, והרכבת היא רק אחד מהם. עם זאת, קרוב לשליש מהמשתתפים בסקרים ייחסו לקירבה לתחנות הרכבת והנגישות לתל אביב את החשיבות הרבה ביותר בבחירת מקום המגורים. כאשר נשאלו המשתתפים האם החלטתם בבחירת מגורים היתה משתנה אם הרכבת לא היתה עוצרת בתחנות האזור, ענו 27% אמרו כי היו משנים את החלטתם.

יותר ממחצית הנשאלים אמרו שנגישות לרכבת היתה שיקול חשוב למדי או חשוב ביותר בבחירת מקום המגורים. לעומת זאת, התברר שפחות ממחצית משקי הבית השיבו שהנגישות לכבישים אזוריים היתה שיקול חשוב בבחירת מקום המגורים. רק 2% אמרו שלציפייה לסלילת כביש חוצה ישראל באזור היתה השפעה רבה על בחירת מקום המגורים.

פלח האוכלוסייה בקרב משקי הבית שייחס את החשיבות המרובה ביותר לרכבת מורכב מתושבים שהיגרו לבקעת הנדיב מאזורי הגלעין של מטרופולין תל אביב (העיר תל אביב והיישובים הסמוכים לה ביותר). בקרב אלו שגרו בעבר באזור הגלעין, כ-64% אמרו שהחלטתם לגבי מקום מגורים היתה שונה במידה רבה או במידה רבה מאד, אם הרכבת לא היתה עוצרת בתחנות האזוריות. "עבורם הרכבת איפשרה רכישת דיור באזור הכפרי בעלויות נמוכות מבאזורים פנימיים במטרופולין, תוך שימור זיקת יוממות ברורה אליו", כותב ישראל.

במשקי הבית שבהם מקום התעסוקה של המפרנס העיקרי הוא בגלעין או בטבעת הפנימית של מטרופולין תל אביב אמרו קרוב ל-70% שהיו בוחרים באזור אחר למגורים אם לא היתה רכבת בקירבת יישובי בקעת הנדיב."

ממצאים אלו מראים, כמעט כמו במעבדה נסיונית, את התגשמות השילוש: "מסילה, קהילה וכלכלה". הניחוש המלומד שלי הוא כי תהליך זה יעבוד בכל מקום בארץ, אפילו בדרום, וכי הקו המתוכנן אשדוד-אשקלון-שדרות-נתיבות-בארשבע יביא לפריחת יישובי אותו מסדרון.

"המחקר של ישראל מלמד שיש שיקולים רבים ומכריעים בבחירת מקום מגורים ובהם היצע הקרקע, עלות הבנייה, ואיכות החיים הכפרית. עם זאת, ניתן לומר שבמקרה של בקעת הנדיב הרכבת היתה אחד הגורמים שתרמו להגברת לחצי הפיתוח. באותה מידה שהיא שיפרה את הנגישות לערי מרכז המטרופולין, וכך לכאורה חיזקה את כוחן הכלכלי, היא משפרת את הנגישות באזור המוצא הפרברי ובכך מעודדת את הפרבור."

פירבור איננה מילה גסה. רבות מהמושבות של החלוצים בתקופת "היישוב" התחילו כפרברים של יפו, והיום הן ערים מבוקשות. הקריות, אחוזה ונוה שאנן הן פרברים של חיפה.

"המשך פיתוח מערך רכבות פרבריות יעמיק את השפעת הפרבור בקרבת תחנות המצויות בחלקים החיצוניים של מטרופולין תל אביב. הרכבת מתחה את גבולות המטרופולין המוכרים - והם התרחקו מחדרה בעבר עד אזור בנימינה."

מתיחת גבולות הגלעין צפונה ודרומה היא הדרך היעילה ביותר להגדיל את הפריון, השכר והרווחה בשארית מרחב מדינת ישראל "מעבר למדינת תל אביב"

"המשך מגמה זו יגביר את הביקוש לבנייה ואת הפגיעה בשטחים פתוחים. כך תיהפך הרכבת, למרבה האירוניה, דווקא לגורם שמאיץ פגיעה סביבתית - למרות התקוות הסביבתיות שתולים בה."

הגיעה השעה לבדוק לעומק מה הם שטחים פתוחים רצויים. ברוב הארצות המתוקנות רצועות טבע על גדות של נחלים וגופי מים (לא מזוהמים) הם השטחים הפתוחים המועדפים. אצלנו, במקום להאבק על כמות שטח פתוח, הגיע הזמן לעסוק באיכות; להתחיל למשל לנקות את הזוהמה ולהזרים מים נקיים בנחלים המועטים שייבשו ו/או הפכו לתעלות ביוב.

"מה שברור הוא שכדי להשיג השפעה חיובית על התכנון העירוני והאזורי, אין להסתפק רק בהנחת מסילה. על ועדות התכנון לקבוע מראש ייעודי שטח המגבילים פיתוח פרברי וגם מפחיתים שימוש ברכב פרטי."

ועדות תכנון אינספור ניסו לעצור את פיתוח רצועת החוף. זה לא הלך, זה לא ילך, וטוב שכך.

ועדות אלו יכולות למשל להחליט שאין להקים מגרשי חנה וסע בקרבת תחנה פרברית-כפרית, ולהביא לכך שתחנה זו לא תיהפך לקטר המניע את הבנייה מסביב.

כן, מגרשי חנה וסע כתבנית אוטומטית לתחנת רכבת (על פי הדגם של ראש העין) אינן רצויות. במקומן ראוי להקים רובעים מוטי מסילה המשלבים דיור, תעסוקה, מסחר, בידור והכל במרחק הליכה מהתחנה. (ראה את תחנת ראש העין, ומינגד ראה את Kista פרבר הלווין של סטוקהולם )

מחקר השטח של אמיל ישראל הוא חשוב ומועיל. הממצאים חשובים ומעניינים. המסקנות שלו שגויות.

מראי מקום

אמיל ישראל, "הרכבת כמאיצה תמורות קרקעיות תהליכי פרבור – ניתוח העדפות מגורים בשולי מטרופולין תל אביב", הרצאה בכנס השנתי של איגוד המתכננים 2007

רותי עמיר, "תפקידו של חיבור רכבתי למרכז הארץ בפיתוח באר שבע", עבודת גמר לתואר מוסמך בגיאוגרפיה בהנחיית פרופ' אילן סולומון, וד"ר יורם שיפטן, 2000

עליזה פליישר, "מחקר סקר על העדפות שימוש בשטחים פתוחים בישראל", הרצאה בכנס מתכננים, 2002.

Edward L. Glaeser and Mathew E. Kahn, "Sprawl and Urban Growth", NBER Working Paper No 9733, May 2003


יום שישי, 8 באוגוסט 2008

נלחמים במחירי השכירות

נלחמים במחירי השכירות: עיריית תל אביב מקדמת שני פרויקטים לדיור בר השגה לזכאים


הארץ, יום חמישי 07 אוגוסט 2008

רז סמולסקי



"לאור העלייה במחירי הדירות ובשכר הדירה, הקימה עיריית תל אביב לפני כשמונה חודשים ועדה למציאת פתרונות דיור בהישג יד בראשות סגן העירייה, ארנון גלעדי."

דיור בהישג יד הוא דיור שנמכר או מושכר מתחת למחירי השוק. את הפער בין המחיר הממשי למחיר לזכאי משלם מישהו; נחשו מי? זה בטח לא יורד ממשכורתו של ארנון גלעדי. נותרו שתי אפשרויות: (1) להגדיל ארנונה; (2) לבקש מענק ממשלתי. אבל לממשלה, סליחה, לאוצר, יש תכניות אחרות: ראה ברשומה הקודמת.

"הוועדה בחנה את האפשרויות לקדם דיור בר השגה על קרקעות בבעלויות שונות, בינהן מענק תמריצים לבעלי קרקע פרטיים בצורה של תוספת אחוזי בנייה, או בנייה על קרקעות בבעלות ציבורית. הוועדה החליטה לקדם פרויקטים של דיור בר השגה בקרקע עירונית המיועדת למגורים, או על קרקע בבעלות משותפת עם מנהל מקרקעי ישראל".

בינם לבין עצמם נראה כי הפקידים עושים דילים לא קטנים. אבל כמו שאמר איש חכם: מיליארד שקל פה, מיליארד שקל שם – בסוף זה מצטבר ללא מעט כסף.

"שני מתחמים נבחרו לפרויקט: הראשון הוא מתחם הגדנ"ע, שנמצא בדרך בן צבי. הקרקע במתחם בבעלות חברת חלמיש והפרויקט יכלול הקמה של 450 יחידות דיור צמודות קרקע. לעירייה יש במתחם קרקע עם זכויות לבנייה של 24 יחידות דיור".

גם אני רוצה דירה צמודת קרקע לזכאים.

פרויקט השני הוא מתחם נס לגויים ביפו, ברובו בבעלות מנהל מקרקעי ישראל עם חלקה קטנה בבעלות פרטית. התוכנית במתחם כוללת בנייה של 1,200 יחידות בבניינים בני 7-3 קומות וקוטג'ים צמודי קרקע".

כן כן, התכוונתי קוטג' עם גינה.

"כל הדירות בשני הפרויקטים ייבנו לטובת דיור בר השגה, אך עדיין לא נקבע התמהיל בין הדירות שיוצעו למכירה לבין אלו שיוצעו להשכרה. הבעיה בתוכנית היא שבשני האזורים האלה מחירי הדירות אינם יקרים כבר היום, והשגת הדירות שם אינה נחשבת לבעייתית במיוחדי, לא?"

"השאיפה היא לאפשר חלוקה דמוגרפית של כלל האוכלוסיות על פני כל העיר, גם בצפון" משיב גלעדי.

אני מת על מילים כאלה: "חלוקה דמוגרפית" , "כלל ישראל" , "אופי ציבורי" . . .

"כרגע מדובר בקרקעות בדרום כי הן בעלות אופי ציבורי. אנחנו נעודד יזמים באמצעות הגדלת זכויות בנייה לבנות מגורים זולים יותר".

ואני חשבתי שככל שאחוזי הבנייה גדולים יותר הבנייה (למ"ר שטח רצפה) יקר יותר. טוב, אבל מה אני כבר מבין?

"גם הקריטריונים לזכאות לדיור בר השגה אינם ברורים לגמרי: בעלי הכנסה נמוכה מן הממוצע, בעלי ותק מגורים מינימאלי של שלוש שנים בתל אביב, אנשים שאין בבעלותם דירה, משפחות עם ילדים בגיל בית ספר - ככל שמספר הילדים במשפחה גדול יותר כך היא תמוקם גבוה יותר ברשימת ההמתנה, אך גם רווקים וזוגות צעירים ללא ילדים יהיו זכאות לדיור בר השגה. הפרופורציות בין סוגי הזכאויות השונים טרם נקבעה. בכל מקרה, ברור כי מספר הזכאים יהיה גדול מהיצע הדירות. גלעדי מעריך שמדובר באלפי זכאים ומקווה כי יוכל להוסיף שתי מסננות נוספות: לתת זכות ראשונים לילידי העיר ולהתנות את קבלת הדירה בסיום שירות צבאי או לאומי".

סינון זה טוב. . . לפקידים תהיה עבודה חשובה לסנן את זרם הזכאים. הם יעשו זאת בודאי ללא משוא פנים. (אולי רק קצת, כשאף אחד לא רואה).

"כרגע גם לוחות הזמנים של הפרויקטים אינם ודאיים, אבל ככל הנראה מדובר על תקופה שלא תקצר משלוש שנים".

מה זה שלוש שנים לעומת נצח ישראל?

"לגלעדי תוכנית נוספת להגדלת היצע הדירות הפנויות בעיר: להוציא את המשרדים שפועלים מתוך דירות מגורים לאזורי התעסוקה. במגדלי המשרדים דמי השכירות והניהול גבוהים בהשוואה לדירות המגורים, ולכן הן מציעות פתרון טוב לבעלי עסקים קטנים".

אם הבנתי נכון, המיגדלות מציעות דיל טוב לבעלי עסקים קטנים, כי דמי השכירות שלהן יותר גבוהות, או בעצם אולי ההפך, בעלות העסקים הקטנות (שתגורשנה מדירות המגורים) מציעות פיתרון טוב לבעלות המיגדלות . . . התבלבלתי, אני כבר לא בטוח אם אני מבין.

"רק הסבה של מרתפים למשרדים מותרת על פי החוק והסבה של דירת מגורים מהקומה הראשונה ומעלה למשרד מותרת רק באמצעות אישור של שימוש חורג. כלומר, השימוש המותר בנכס הוא לצורכי מגורים אך העירייה מאפשרת להשתמש בו כמשרד באופן חורג".

אני חושב שגם מכון לריפוי בעיסוי במרתף הוא שימוש חריג, ולא רק משרד . . .

"גלעדי יצא ביוזמה חדשה מתוך מטרה להגדיל את מלאי הדירות למגורים וכך להוריד את מחירי השכירות. הוא אומר שעיריית תל אל אביב הפסיקה לאשר שימושים חורגים בדירות ובשנים הקרבות נוכל לראות היצע הולך וגדל של דירות שיחזרו לשוק.

אבל מר גילעדי, משרד האוצר רוצה להרבות במחירים. אז תגידו, מי צודק?

האוצר החליט: הבנייה במרכז תיפסק

האוצר החליט: הבנייה במרכז תיפסק - מחירי הנדל"ן יזנקו

מעריב, ‏יום חמישי 07 אוגוסט 2008

עידו אפרתי

המשרד הנחה את הממשלה לא לקדם תוכניות שינוי ייעוד למגורים ותעסוקה במרכז. המטרה: צמצום התחלות הבנייה במרכז והמשך עליית מחירי הנדל"ן - דבר שייאלץ רוכשים רבים לנדוד לפריפריה

ניסוח מעניין: האוצר הנחה את הממשלה. . . ישר רואים מי כאן הבוס

משרד האוצר עוצר את תוכניות הבנייה במרכז הארץ לטובת פיזור האוכלוסייה וחיזוק הפריפריה.

כן, האוצר מאד אוהב את הפריפריה: נזרוק לה איזו עצם ושתישאר בשקט. . .

על פי הנחיות האוצר, בשנים 2009-2012 אי-אפשר יהיה לשנות ייעודי קרקע לטובת בנייה למגורים ולתעסוקה.

ואני לתומי חשבתי כי משרד הפנים ומשרד הבינוי והשיכון הם האחראיים על תכנון ופיתוח יישובים

המטרה: צמצום התחלות הבנייה במרכז הארץ והמשך עליית מחירי הנדל"ן - דבר שייאלץ רוכשים רבים לנדוד לערי הפריפריה.

עיריית תל אביב חושבת אחרת: "נלחמים במחירי השכירות, עיריית תל אביב מקדמת שני פרויקטים לדיור בר השגה לזכאים" (ראה כתבה בהמשך)

במכתב שהאוצר העביר למשרדי הממשלה לקראת דיוני התקציב ושהגיע לידי מעריב עסקים, נכתב:

"משרדי הממשלה הנוגעים בדבר ובכללם מינהל מקרקעי ישראל, משרד הבינוי והשיכון, משרד התמ"ת ומשרד הפנים, לא ייזמו תוכניות סטטוטוריות חדשות, שמטרתן שינוי ייעוד של קרקע שאינה מיועדת לצורכי פיתוח לייעוד מגורים ולייעודי תעסוקה במחוז המרכז, בשנים 2009-2012".

מזמן חיפשנו מנהיג חזק . . . סוף סוף מישהו תופס מנהיגות!

בנייה במרכז - לא תהיה יותר

ברקאי וולפסון

בדברי ההסבר המופעים לצד ההנחיה מסביר משרד האוצר, כי תוכנית המתאר הארצית לבנייה (תמ"א 35) עד שנת 2020, שאושרה בנובמבר 2005, קבעה יעדי אוכלוסייה נורמטיביים במטרה לשנות את המגמות הקיימות בפיזור האוכלוסייה ולחזק את הפריפריה.

"עם זאת, מבדיקת המגמות עד היום (מ-1995 ועד 2007) עולה כי מימוש היעדים בתמ"א 35 היה חלקי בלבד. נרשם גידול אוכלוסייה נמוך מהקצב שהונח בתמ"א 35 באזורי הפריפריה, (אני ממש מופתע) ולעומת זאת נמשך גידול אוכלוסייה מסיבי במחוז המרכז (מדינת תל אביב ממשיכה לצמוח, הערסית הזאת. . .), אשר כבר כיום היקף האוכלוסייה בו מגיע לכ-90% מן היעד שנקבע בתמ"א 35 לשנת 2020", נכתב בדברי ההסבר.

עליות המחירים בדרך?

בעקבות כך הגיעו באוצר למסקנה, כי הגדרות תוכנית המתאר אינן מבטיחות את מימושה וכי יש להביא לשינוי גם במדיניות הממשלה.

"משרדי ממשלה העוסקים בתכנון ובפיתוח פתרונות מגורים ותעסוקה פועלים פעמים רבות במטרה לענות על הביקוש הגבוה באזור המרכז - אך בלי לבחון את השלכות הדבר על אזורי הפריפריה", נטען בהסבר. . .

מה באמת? הרי לא יעלה על הדעת שממשלת ישראל לא בוחנת את ההשלחות של החלטותיה.

. . . לדברי יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה של מחוז מרכז, שוקי עמרני, הדעות חלוקות לגבי השאלה אם צמצום הבנייה במחוז המרכז יגרום לאוכלוסייה לעבור לפריפריה, או שמא רק יביא לעליות מחירים. "אני דוגל בגישה שיש לצמצם את כמות יחידות הדיור לשינוי ייעוד של קרקע במחוז המרכז, אולם במקביל יש להוסיף תוכנית שתעודד פיתוח ומקומות תעסוקה בפריפריה".

אבל יש כבר את "דרומה" וגם "צפונה" וגם "משרד לפיתוח הנגב והגליל". . . כך שהכל נמצא בשליטה

חיים פיאלקוב, מנכ"ל משרד השיכון, אמר בתגובה למדיניות האוצר: "אנחנו חושבים שהדרך להביא לחיזוק הפריפריה בנושא מגורים היא הטבות בסיוע לרכישת דירה, העמקת השקעות בפיתוח ויצירת מלאי של דיור איכותי, בייחוד צמוד קרקע".

גם אני רוצה הטבות . . .

"ניסיון העבר מוכיח שכאשר מנסים להגביל בצורה חריפה את הגידול במרכז הארץ, הדבר גורם לעלייה תלולה במחירים ולפרבור במקומות לא רצויים - ראינו את זה בשנות ה-80 ובאמצע שנות ה-90. צריך לחזק יישובים כמו לוד ורמלה, אבל גם את מודיעין. אנחנו חושבים שהדרך הנכונה היא בהטבות לפריפריה, בפעילות תכנונית מושכלת ולא בתכתיבים חיצוניים".

אני כל כך אוהב לשמוע את המילים האלה: "הטבות לפריפריה", "פעילות תכנונית מושכלת", "חלל זורם", "צהוב משמעותי", "פינה זוויתית", "צדק חלוקתי", "עידוד המצוקה" . . .

בהתאחדות הקבלנים רואים באופן שלילי את מדיניות האוצר. לדברי מנכ"ל ההתאחדות, יוסי גורדון, ששימש בעבר כסגן הממונה על התקציבים באוצר, "התוכנית של האוצר לעצור את הפיתוח במרכז הארץ על מנת לעודד רכישת דירות בפריפריה היא תוכנית הזויה, שלא תשיג את מטרתה ותפגע בכלכלת ישראל".

זה מזכיר לי מסורת סינית עתיקה של קשירת רגליהו של נשים כדי למנוע את צמיחתן. אבל, אין מה לדאוג, הכל מילים. עוד חודש חודשיים תהיינה כותרות אחרות . . .

לדבריו , המשמעות של התוכנית - לא לבצע שינויי יעוד קרקע למגורים ולתעסוקה באזור המרכז - היא עצירת הפיתוח במרכז הארץ. התוצאה תהיה ירידה נוספת במלאי הדירות ועליית מחירים חדה גם במחירי הדירות החדשות, גם במחירי דירות מיד שנייה וגם במחירי השכירות.

פרט לתקופות מיתון עמוקות, מעולם לא נעצרה הצמיחה בגלעין של המדינה . . . למרות כל הרטוריקה של רוב ממשלות ישראל. וטוב שכך. במקום להכשיל את עוצמתו של האזור היחיד המצליח, המנוע של כלכלת ישראל, השער שלנו אל העולם, ראוי למתוח אותו לקצוות, להרחיב אותו צפונה ודרומה

"כבר היום קיים מחסור בדירות חדשות באזור המרכז. החלטה לעצור כל פיתוח עתידי תהיה 'בכייה לדורות'", טוען גורדון. כמו כן הוא מעריך, כי מדיניות זו תעודד תופעות פסולות כמו פיצולי דירות והסבות לא חוקיות של מבנים למגורים.

פיצול דירה = אכילת חזיר = דבר תועבה

באמת, למה לתת לשוק להסתגל למצב חדש ולהגיב באופן ספונטני ויעיל? או למה לעשות את החיים קשים אם אפשר לעשות אותם בילתי נסבלים? או למה למנוע מאופנוענים לטוס לאורך מדרכות תל אביב (כולל נגלות הלוך ושוב אל פלטפורמת הבטון שעדיין מכונה כיכר דיזנגוף) אם אפשר להתעלם?

"אם הממשלה רוצה לעודד רכישת דירות בפריפריה, עליה לעשות זאת באמצעות מתן תמריצים לרוכשי הדירות באותם אזורים. אם הממשלה תיתן תמריצים כגון מענקים או הכרה בריבית על המשכנתאות, יש סיכוי רב יותר שאנשים יבחרו להתגורר בפריפריה. האוצר לא יכול להכריח אנשים לגור בפריפריה רק כי הוא גורם לעליית מחירים מלאכותית במרכז", הוא טוען.

האוצר: חלק מתוכנית בר-און

באוצר הצהירו בעבר, כי ב-2009 יוסטו תקציבים ממרכז הארץ לפריפריה. בימים אלה מוביל שר האוצר רוני בר-און תוכנית כוללת לפיתוח הפריפריה. התוכנית אמורה להסיט מיליארדי שקלים מאזור המרכז לטובת פיתוח פריפריה.

לדברי גורמים באוצר, שינוי המדיניות הוא חלק מהתוכנית ששמה דגש על פיתוח התעסוקה, הבאת אוכלוסיות חדשות ושיפור מצב האוכלוסייה הקיימת, במטרה לייצר תנופה באזורי הפריפריה ולהגדיל את כמות האוכלוסייה בה.

שרים, ראשי משרדים ופקידים רמי דרג, תתעסקו במה שמשלמים לכם לעשות:

כביש חוצה ישראל השלמת הקצוות; שלוחות רכבת ישראל (מהירה, מחושמלת) לצפון, למזרח, ולדרום; עוגנים חדשים בשוליים הגיאוגרפיים: מוסדות חינוך איכותיים עם מורים טובים (מתוגמלים, מומרצים ובעלי סמכות)החל מגן הילדים וכלה בתיכון ובאוניברסיטה. כל אלה ימשכו לשם את אנשי העסקים. את הבתים המשודרגים והקוטג'ים צמודי הקרקע תשאירו לקבלנים הם יודעים מה לעשות.

יום שישי, 1 באוגוסט 2008

יש לי ארץ אחרת – והיא מחוץ למדינת תל אביב

לפני כשנתיים וחצי אישרה ממשלת שרון תכנית רבתי לפיתוח הנגב, בתקציב מיועד של 17 מיליארד שקלים לעשר שנים. צוות התכנית שנקרא "דרומה – עידן הנגב", אומץ על ידי המשרד לפיתוח הנגב והגליל וממשיך את עבודתו "פול גז בניוטרל". מאחר שעבר כבר רבע מטווח זמן התכנון, ראוי היה לראות כבר בשטח פרוייקטים בשווי של 4 מיליארד שקל. אבל זה לא קרה; תקציב הענק התאייד. בעקבות מלחמת לבנון השניה הוקם וחבר ל"דרומה" צוות שני, "צפונה – שמים את הצפון במרכז" שמו, והוא אמור לתכנן את התכנית שתיישב ותצמיח את הגליל והעמקים.

עוד "דרומה" ו"צפונה" שוקדים על התכניות הגדולות לנגב ולגליל, והנה התבשרנו אודות חבל ארץ שלישי, הערבה, שבקרוב יזכה לעדנה (לפחות על הנייר). כאשר נשאל תעשיין יפני בכיר שעמד בראש תאגיד ענק, מהו טווח התכנון של ארגונו, ענה: 200 שנה. אנחנו יותר צנועים. יוזם פרויקט הערבה מבטיח שם פרנסה ל- 3 מיליון מועסקים תוך 40 שנה בלבד.

בינתיים פועלים "כוחותינו בשטח". כלומר, משרד האוצר ומשרד התחבורה עומלים כדי לספק את התשתיות הנחוצות. בזה אחר זה נמחקות השלוחות המתוכננות של רכבת ישראל לכרמיאל, לעפולה ובית שאן, לירושלים (הקו המהיר), והשלוחה שאמורה לחבר את המרכז לאשדוד בואכה באר שבע דרך "עיירות הקיפוח" שדרות, נתיבות ואופקים.

ובמקביל, מעודד מנהל מקרקעי ישראל שני פרויקטים להפקת אנרגיה באמצעות השמש, אשר יצאו לדרך ביוזמה פרטית; וזאת על ידי עדכון תלול של מחיר הקרקע, כלפי מעלה – קרקע בנגב שאין לה כל שימוש חלופי אחר, ועל כן שוויה היום הוא אפס.

הבה נצפה קדימה 40 שנה ו- 3 מיליון מועסקים – שהם, בל נטעה, מייצגים 9 מיליון נפש. וזה אמור להתרחש במקום הכי מרוחק ממרכז הכובד של ישראל היום, בתנאי אקלים קשים ומקורות מים מוגבלים. במשך 50 שנה מנסה המדינה לגרום לקומץ של עיירות פיתוח להגיע להמראה כלכלית, חברתית ודמוגרפית. רובן אינן מצליחות לעבור את רף 20 האלף, ורובן במרחק נגיעה מאזור הצמיחה הנמרץ של שפלת החוף ובירתה תל אביב. והנה, מול עינינו עומד להתרחש הנס: 3 מיליון מועסקים בערבה!

נניח כי רק שליש מאותם מתיישבי הערבה של שנת 2050 יהיו יהודים (השאר ירדנים). מדובר במינון שנתי ממוצע של 100,000 חלוצים (מהגרים, מתנחלים?) אשר לא רק יגיעו, אלא גם ישגשגו, יכו שורשים ויהפכו את המקום למגנט המושך עוד ועוד מהגרים. כדי לאמוד את ההסתברות המזערית של התיישבות מסיבית בחבל הערבה, די להסתכל בעיירות הקיפוח שלנו, שלא רק שאינן מושכות מהגרים, אלא מאבדות ברציפות את התושבים החזקים ואת הצעירים המשכילים שלהן, הנוהרים אל מדינת תל אביב, אם לא הרחק ממנה אל מעבר לים.

ואם לא די בלקחי עיירות "אי-הפיתוח", אזי קורותיהן של יוזמות "דרומה וצפונה" מלמדות כיצד כוונות גרנדיוזיות מתנפצות על סלעי המציאות והפוליטיקה שלנו.

פיתוח מרחב ישראל מחוץ לגלעין (המשולש חיפה, תל אביב, ירושלים) הוא צורך קריטי ומיידי. אך ראוי להגשים יעד זה בחוכמה. החוכמה היא הידע התיאורטי והאמפירי שהצטבר מאמצע המאה ה-20, הניזון מניתוח הצלחות וכשלונות בתחום הפיתוח האזורי, תחום קשה וחמקמק, המשלב כלכלת צמיחה עם מדע האזור.

כאשר נזקק האדם לטיפול רפואי או ניתוח הוא יעשה שמיניות באוויר (כולל מסירת מעטפות מזומנים) כדי להגיע לידיו האמונות של "הפרופסור". אבל בנושאים כמו יישובו של אזור צחיח או הקמת עיר חדשה "כולנו חכמים, כולנו יודעים את התורה". ובכן לא בדיוק.

מאז ראשית ימיה של המדינה הוכרזו הצהרות אינספור על הצורך ליישב את הספר, ונזרקו לשוא אוצרות רבים למטרה זאת. במקביל הוקמו מוסדות מדינה שתפקידם היה לעצור את פיתוח רצועת החוף. אך ללא הצלחה. החיים גברו על הכוונות הממלכתיות. שפלת החוף בין תל אביב וחיפה היא אזור הצמיחה הנמרץ והמשגשג ביותר בישראל, ומרכזה "מדינת תל אביב" הוא המנוע העיסקי והחלון של ישראל אל העולם. במקום להילחם בכוחות החיים של חבל ארץ חשוב זה, ראוי ללמוד ממנו מהם סודות השגשוג והצמיחה, ולשכפל את הצלחתו בהדרגה אל עבר המרחב הישראלי.

בכל העולם, הערים המצליחות, כלומר הערים המושכות ומחוללות תושבים משכילים ויצירתיים, הממציאות ומשיקות מוצרים שוברי שוק והמייסדות עסקים חובקי עולם, אינן ישובים קטנים ומבודדים. הערים המצליחות שזורות במרחב כמחרוזות של פנינים לאורך קווי תחבורה, תקשורת וקשרי עסקים, מידע, מדע ותרבות. ההצלחה שלהן נובעת מהריכוז העצום של הון אנושי הקיים והמתרבה בתוכן, וכמובן מהחליפין הבין-יישובי הרצוף המתאפשר הודות לערוצי התחבורה והתקשורת ההולכים ומשתכללים. העיר הגדולה (המטרופוליס) והמסדרון הרב-עירוני (המגלופוליס) מחוללים שוקי ענק הן של מוצרים ושירותים והן של עבודה. הסיבה לכך היא "הידע המרחף באוויר" במקומות אלה. (Alfred Marshal 1920, Jane Jacobs 1967, 1985). מקומות אלו מהווים מגנט המושך אליו את "המעמד היצירתי" (Richard Florida 2002).

ובכן, ישראל בשנות קיומה המעטות הצליחה לחולל מסדרון פיתוח וצמיחה מוצלח ברמה בינלאומית ברצועת החוף, הלא הוא "הגלעין", כמעט למרות רצונה המוצהר. הדרך ליישב את המרחב הישראלי שמחוץ לגלעין היא למתוח את מסדרון ההצלחה בשני קצותיו. אין צורך להמציא את הגלגל; אנחנו כבר התחלנו לצעוד בכיוון הנכון, אבל נעצרנו וכאילו אבדה דרכנו:

·
תכנית האב לתחבורה יבשתית נשענת על השלמת כביש חוצה ישראל ומתיחתו כלפי הצפון והדרום
·
תכנית האב של רכבת ישראל כוללת שלוחות לכרמיאל; לעפולה ובית שאן; קו מהיר לירושלים; ושלוחה מהמרכז אל באר שבע דרך עיירות הפיתוח.

שני הפרויקטים החיוניים האלו תוכננו, תוזמנו ותוקצבו. אבל בסבך הפוליטיקה וחישובי "החור שבגרוש" של האוצר, הם מתרחקים מאיתנו ונדחים שוב ושוב. חשוב מאד להתעשת ולעמוד על סיום שלם ודחוף של שתי מערכות התחבורה שבניגוד לכינוי "חוצה ישראל" ראוי לקרוא להם "מחברי ישראל".

מחקר שהסתיים עכשיו בטכניון מראה כי בכל יישוב ספר שיחובר לרשת הרכבות יעלה הפריון הכלכלי ויגדל רדיוס היוממות. התוצאה – עלייה בשכר ובערכי הנדל"ן (לק, בכור וגת 2008). מחקר טרי של חוקרים בבנק ישראל גילה כי הנוסעים לעבודה ברכבת משתכרים יותר (רוני פריש ושי צור, 2008). שני הצוותים לא היו מודעים זה לזה. אך ממצאיהם משלימים ותומכים האחד בשני.

רשת רכבות יעילה (רצוי מחושמלת) מהצפון הרחוק ועד צומת הנגב (עם שלוחה לעמקים ושלוחה מהירה לירושלים) יכולה לתרום להגשמת החזון הנכסף של פריסת האוכלוסין והתעסוקה. בד בבד חשוב להקים רובעים מוטי מסילה (transit oriented districts) בצמוד לכל אחת מ- 20 התחנות שתתווספנה. רובע מוטה מסילה מוגדר כמוקד תעסוקה ומסחר הצמוד לרציפים, ומסביבו טבעת מגורים בטווח הליכה מאותו מוקד. טווח הליכה פירושו רובע עם רדיוס של כחצי קילומטר, וזה אומר שטח לבנייה בגודל של כמעט קילומטר מרובע. על כל משבצת כזאת ניתן יהיה ליישב הרבה תושבים ועסקים עתידיים אשר יזדקקו פחות לרכב הפרטי לצורך יוממות. אחת הדוגמאות המוצלחות של רובע מוטה מסילה, דוגמה המוערכת ונלמדת, היא עיירת הלווין של סטוקהולם, KISTA המכונה גם אריקסון סיטי.

בשיטה הזאת נקבל בנוסף לפריסת ההתישבות, תוצר לוואי מבורך: הכבישים יהיו פחות עמוסים, צריכת דלק תפחת, איכות האוויר תעלה, ועם פחות קילומטרג' בדרכים סביר שתהיינה גם פחות תאונות דרכים. במילים אחרות, במקום רק לדבר על "פיתוח בר-קיימא" נממש אותו. אכן "יש לנו ארץ אחרת" מחוץ למדינת תל אביב.



מראי מקום

Alfred Marshal, Principles of Economics, MacMillan, 1920

Jane Jacobs, The Economy of Cities, Random House, 1969

Jane Jacobs, Cities and the Wealth of Nations, Random House, 1984

Richard Florida, Rise of the Creative Class, Basic Books, 2002

ערן לק, שלמה בכור, דניאל גת,

Equity and Efficiency Effects of Rail Transport Improvements, Journal of Transportation and Land use, Volume 1, Issue 2, 2008, forthcoming

רוני פריש ושי צור, "השקעה בתשתית תחבורתית, יוממות ושכר", סידרת מאמרים לדיון, אפריל 2008, מחלקת המחקר, בנק ישראל