ממשלת ישראל עושה שם רע לקפיטליזם

ממשלת ישראל עושה שם רע לקפיטליזם או "מי שמרחם על פרזיטים מתאכזר אל חסרי ישע"

איקאה היא דוגמה הממחישה היטב כיצד עובד קפיטליזם בעידן הגלובליזציה. איקאה מבוססת על איסטרטגיה הכוללת הובלה עצמית, הרכבה עצמית, שטחי תצוגה ענקיים, שירות עצמי, כמויות מלאי עצומות מאוכסנות באתר לצורך "שלם וקח", מיקום במרכזי משנה בהם הקרקע זולה ובשפע, וסמיכות לרשת הכבישים המהירים. לאיסטרטגיה זאת ייתרון תחרותי חזק מאד והיא עשוייה לסלק מהשוק חנויות רהיטים קונבנציונאליות. כך עשו גם סופרמרקטים לחנויות מכולת mom and pop stores. כך עשו מכונות הטקסטיל לאורגים הלא ממוכנים ולכל תעשית הטקסטיל הכפרית בראשית המהפכה התעשייתית. כך סילקה המכונית את כל מעמד העגלונים, הסייסים, ספקי המזון לסוסים והצבא הגדול של מנקי הרחובות מגללי הסוסים (ובאותה "נשימה" כך חוסליה מחלת השחפת). כך עשתה טכנולוגיית צילום המסמכים, וכך עשו מעבדי תמלילים, מדפסות צבע, מכשירי פקס ושאר פלאי האופטרוניקה לענף הדפוס בטכנולוגית גוטנברג.

כך גם עושה תחרות גלובאלית לענפי ייצור (אך לא בהכרח לענפי שירות) עתירי כוח אדם בארצות עם הכנסה גבוהה לנפש: היא מרסקת טכנולוגיות מיושנות ועתירות כוח אדם, ומחוללת ביקוש לעובדים בארצות נחשלות ומשופעות בכוח עבודה זול. החדשות הטובות: מוצרים ושירותים שלא חלמנו עליהם זמינים במחירים שווים לכל נפש. החדשות הרעות: ענפים ועסקים שלא עומדים בתחרות נהרסים ועובדים מאבדים את מקום עבודתם -- צרה צרורה וסבל אנושי רב. זהו אתגר ראשון במעלה להתערבות ציבורית חכמה כדי להגן על המפסידים. התערבות מטופשת היא להמשיך ולהגן על הענפים שנבצר מהם להמשיך ולתפקד. לא רק שאין דרך להחיות מחדש את העסק והענף שיומם הגיע; מאמץ לעשות זאת רק דוחה את הקץ, משמיד ערך ("זורק כסף טוב אחרי כסף רע") ומדכא כל יוזמה להמצאה, חדשנות והשקעה בענפי העתיד.

במדינה ללא חמלה, מדינתנו, נזרקים העובדים המפוטרים ואין מושיע. במקום לעזור להם למצוא מחדש את מקומם הראוי בחברה ובמשק, מבוזבזים כספי הקופה הציבורית על חטיבות של אברכים שאינם שייכים לכוח העבודה ומכלים את זמנם ואת כספי משלם המיסים באוהלה של תורה.

ישראל, מדינת תל-אביב ואחמדיניג'אד

ישראל, מדינת תל-אביב ואחמדיניג'אד
או
"פצצה גרעינית אחת יכולה להרוס לי את כל הבוקר"

רבים חושבים, ואחמדיניג'אד ביניהם, כי פצצה גרעינית אחת מונחתת על מרכז תל אביב תסיים את הפרויקט הציוני אחת ולתמיד. גם אני חושב כך.

"מדינת תל אביב" היא ללא ספק מרכז העצבים העסקי, בטחוני, תרבותי של מדינת ישראל, והרס הליבה התל אביבית יגרור קריסה של כל המערכות תומכות החיים של ישראל. היום זה כך. זה לא חייב להמשך כך.

אינני פרשן צבאי וגם אין צורך שאביע עמדה צבאית, בטחונית, או דיפלומטית. ההשערות על גל התגובה שתחולל פעולה ישראלית צבאית(תקיפת מנע) על מתקני הגרעין באירן, מושמעות ונכתבות על ידי טובים ממני, והן ידועות ברבים. מדובר בשתי צרות צרורות: אם נתקוף אפילו בהצלחה (וההצלחה אינה מובטחת), גלי ההדף הבליסטי, הכלכלי, הפוליטי בינלאומי עשויים לשטוף אותנו כמו צונמי הרסני. אם נשב בחוסר מעשה, נשאר חשופים לסיוט רציף של איום באובדן. רבים יתיאשו וישאו רגליהם מכאן. החלום הציוני יתאייד, אם לא בבת אחת, תוך דור או שניים. כך גם חושב ומקווה אחמדיניג'אד.

התגובה המושכלת שלנו צריכה להיות מתוחכמת וערמומית יותר מאשר מכת מנע. מכת מנע כרוכה מחד בסיכון עצום, ומאידך, סביר שלא תביא את הישועה. התגובה חייבת להיות כזאת המחוללת מצב איסטרטגי בר קיימא, מצב שיאותת לאוייב מתוחכם (והוא אמנם מתוחכם) שמכה גרעינית על תל אביב, א. לא תסיים את הפרוייקט הציוני (כלומר לא תשיג את תכליתה), ב' תגרום להרס מוחלט של מדינת התוקף על ידי שמירת יכולת של "מכה שנייה".

אשר ליכולת "המכה השנייה" לא אוסיף כאן – זה לא תחום ההתמחות שלי. אתרכז באיסטרטגיה לשמירה על הקיים ודאגה לקיימות ארוכת טווח.

מקלטים אטומיים לא יביאו את הישועה ליהודים. אי אפשר לחיות בהם לאורך זמן כאשר הכל בחוץ חרב. מה שעשוי להצליח הוא שבירת כיוון, להפוך את האיום להזדמנות: להתחיל בפרוייקט של שכפול מרחבי של ישראל – בעיקר שכפול ופריסה מרחבית רחבה של כל מוקדי קבלת ההחלטות ומאגרי המידע הקריטיים. מדובר ביצירת גיבוי לכל העוצמה המרוכזת היום בתל אביב רבתי. כיצד עושים זאת?

אתרי צל . כל גוף וארגון אזרחי משמעותי ייתבקש להקים שלוחה רחוקה מהליבה התל אביבית, ולפתח את אותה שלוחה כך שתוכל להוות תחליף, לפחות חלקי וזמני, למוקד התל אביבי. בו-זמנית, תהווה השלוחה עוגן לתהליך השקעה והרחבה של מתקני הייצור והשירות של הארגון באתר החדש. התהליך לא חייב להיות מתוכנן ומתואם מלמעלה על ידי ביורוקרטיה ממשלתית. נהפוך הוא: עליו להיות ספונטאני ובנוי על החלטות בלתי תלויות הדדית, פנימיות לכל ארגון. בהנתן אות הפתיחה יתחיל מאמץ "חומה ומגדל". כל אחד ממאה המעסיקים הפרטיים הגדולים ביותר יאמן צוות צל ניהולי קטן – הדור הבא של קבוצת הניהול – וימקם את צוות הצל באתר צל, הרחק ממטה האם של הארגון.

תהליך מבוזר כזה המוכתב על ידי תאום בין קודקוד כל ארגון משוכפל עם ראש העיר המשכפלת יוביל לפריסה אקראית במרחב ולהכבדה נמרצת לכל שוחר רעות.

בתחום הצבאי בטחוני התהליך כבר התחיל עם השקת מבצע "מעבר צהל לדרום". אין בכך די. המטכ"ל ומשרד הביטחון חייבים לעבור לירושלים, שם יהיו בטוחים יותר בגלל סמיכותם אל המקומות הקדושים לאיסלם. שם גם יהיו יעילים ומועילים יותר בגלל סמיכותם אל מוקד השלטון האזרחי.

תהליך פריסת אתרי הצל ישא פירות כפולים: ראשית, ישראל תחדל להיות מדינה בת מטרה אחת שעם הריסתה תישמד כל המערכת. שנית, התהליך של פריסת אוכלוסין ותעסוקה במרחב ארץ ישראל – מרכיב עיקרי בתפיסת הציונות – יצא לדרך, והפעם מונע על ידי מאות מנועים ומחוללים שכל אחד מהם יהיה מומרץ ממניע של השרדות ושגשוג שלו עצמו.

עשרת ימי תשובה -- ימי שאלה

עשרת ימי תשובה – ימים של חשבון נפש גם למשומד כמוני. בעצם ימי שאלה: מה התרומה הראוייה של מקצועות התכנון המרחבי, אדריכלות, עצוב עירוני, תכנון עיר, תכנון אזור, לחברה הישראלית?

בספרו "התנגשות התרבויות" כותב הנטינגטון רשימה של סימפטומים המאפיינים תרבות שוקעת, והם:

1. עליה בהתנהגות אנטי חברתית, כגון פשיעה, שימוש בסמים, ואלימות בכלל;

2. השחקות המשפחה, הכוללת עליה בשעור הגירושין, ילדים מחוץ לנישואים, הריון של בנות עשרה, וגידול במספר המשפחות החד-הוריות;

3. ירידה בהון חברתי, כלומר ירידה בחברות בארגונים התנדבותיים, וירידה ברמת האמון בין אדם וזולתו;

4. החלשה כוללת של "אתוס העבודה" ועליה בנטייה לפינוק עצמי וצריכה מוגזמת;

5. ירידה במחויבות לרמת הלימוד ולפעילות אינטלקטואלית, המשתקפת ברמת הולכת ושוקעת של השגים לימודיים.

במקור נכתבה הרשימה כדי לזרוק אור על חוליי החברה האמריקאית. אנשים שלא יודעים זאת אומרים לי, לאחר שאני מראה להם את הרשימה ללא המקור, כי מדובר בישראל.

במאזן חשבון הנפש שלי אני שואל, האם קהילת התכנון בישראל מסוגלת לתרום משהו כדי לבלום, במישרין או בעקיפין, ואף להפוך כיוון תהליכים אלו אצלנו? אם אין לקהילת התכנון השפעה כל שהיא בנושאים מרכזיים אלו של חיינו, אולי רצוי שנסגור את הבסטה, או לפחות נתיימר פחות בחשיבות העיסוק בתכנון המרחב הבנוי, ונודה בכך כי אנו עוסקים בטפל, לא בעיקר.

Rape of the Block

Rape of the Block

Square in the Center of town, with circular geometry,
Destroyed by uncouth minds who knew no poetry
There once stood a piazza of majestic frame
Which, from the neighboring main-street, took its name.
Here Tel Aviv citizens would at the day's end gather
To taste the evening's breeze and meet each other.
Hither the boys and girls would oft resort
To tease each other, or to seriously court.
In various talk the instructive hours they passed,
Who saw the movie, or paid the visit last;
And now when all that remains is a grey pedestrian pass
Is it just wishful thinking to imagine trees and grass?

מכשולים בתחום הולכי הרגל

בתי קפה על מדרכות תל אביב הם נכס עירוני -- מי לא אוהב אותם? אבל "יש גבול לכל דבר טוב" ואני מתכוון לגבול מרחבי.

אני מת על החומוסייה הזאת, ובכל זאת אומר כי זה לא מנומס לפלוש ברגל גסה כל כך אל רשות הרבים. מרוב צמחים ועציצים נותר מעבר צר מאד לי ולשכמותי העוברים כאן מדי יום ביומו.

וכאן מישהו הוציא את כל המשרד שלו אל רשות הרבים

צומת פרישמן דיזנגוף צד מערב. הצומת כיעד מבוצר, מאותת להולכי הרגל: חייבים לעשות עיקוף. זהו אחד השרידים מתקופת הרומן שלנו עם המכונית הפרטית. אבל הרומן כבר נגמר! הלאה "גדר ההפרדה"!

צומת פרישמן ודיזנגוף צד דרום מזרח. פעם, הייתה כאן מדרכה ברוחב הנדיב של דיזגוף, 7 מטר וקצת. ואז, בשיא הבועה הנדל"נית של סוף המאה הקודמת (circa 1996) נולד פרוייקט כבד בצומת. כמקובל, פלשה "מסגרת הבניין" אל מעבר לתחום המגרש; אבל, אל דאגה, מדובר במצב זמני, (1996 עד 2009 ועוד המנוף נטוי). וחוצמזה, הרי נותר מספיק מרחב למעבר העוברים ושבים -- ראו בתמונות שלהלן.

לא נורא, מדובר במטרה טובה: עדיין אפשר לרכוש (על הנייר) כחצי מהדירות שנותרו, במחיר עובר לסוחר של לא יותר מ - 8,000 דולר ארה,ב למ"ר.

כלי רכב בתחום הולכי הרגל בתל אביב

מה טוב ומה נעים לחנות במקום מוצל

זה גם די קרוב לדואר ולבנק

וואו, הצלחתי! ולעזזל העוברים ושבים

המדרכה רחבה, אז למי אני כבר מפריע?

תראו איזו מכונית יפה!

אופס, נתקעתי על מעבר החצייה

זה נראה בדיוק כמו מקום שהכינו עבורי...

סרט אימה

הקריין ברדיו מודיע שהנחלים הזדהמו ויבשו
וירד מתחת לקו האדום - מפלס הכינרת;
הגשמים פסקו (בגלל תועבת ההומואים)
ונותרה לה יבשה הצנרת.
ואם נותרה עדיין טיפה
נשטוף המכונית עם צינור הגינה,
ושוב מודיע הקריין שירד מפלס הכינרת
זאת לא המציאות, אנחנו סתם בסרט

ברחובות העיר אני לא מרגיש בטוח
על קו המים האמרים טסים כרוח
אופנוענים קורעים את הטיילת והמדרכות
מזגזגים בין המשתזפים וחורשים את החולות.
רחובות העיר ממש לא בטוחים
מזמן כאן לא ראיתי שוטרים במדים,
פקחי עירייה פושטים על כל העיר
דוחות חנייה רושמים למכביר
אך לנהג העבריין הס מלהעיר
פן יתעצבן עלם-החן וישלוף סכין
זאת לא המציאות, זאת ארץ סין


השופטים אנשי חמלה ורחמים
עסוקים מתלבטים ביניהם בלחש:
זה לא ממש רוצח, זה איש תמים
שאשתו אותו סובבה בכחש;
ובכלל נשים ממהרות להתלונן
שחייהן בסכנה ואיש עליהן לא מגן
ומתי הן סוף-סוף בשוטרים תתחשבנה
ולא על כל שטות (או סטירה קטנה) תייבבנה
כי למערכת החוק יש מספיק עבודה
לטפל בסידרת נבחרי האומה
להאזין בסתר לכל חבר כנסת
לתפוס ת'רעים נוכח אומה כועסת
להביא השרים המועלים לדין
זאת לא המציאות – זה סרט "גונגה דין"

החיילים הנקרעים בחום ובחולות
נפצעים ומתים ומבצעים את הפקודות
כל אותו הזמן זועמים על העוולות
לא ממש מזדהים עם הכיפות השחורות;
חייליו של אלוהים המשרתים את אל-צבאות
מתמידים בלימודי קודש ותפילות
אומרים את המילים ומטקסים את הטקסים
ואין להם האומץ לצאת אל החיים
מביאים לעולם ילדים ללא חשבון
שלומדים רק תורה, לא אנגלית ולא חשבון
ניזונים ממיסים של אזרחים מן השורה
שהולכים לעבודה ועושים צבא
ונושאים על כתפיהם את חצי האומה
של אוכלי חינם אפופי קדושה.
זאת לא המציאות, זו ארץ אחרת
זאת לא המציאות, אנחנו סתם בסרט


מבוגרים משחקים בשוטרים וגנבים
יורים זה בזה ולפעמים מחטיאים
משפחה מבלה על שפת המים
צרור תת-מקלע נורה לשוליים
הורג את האימא וחומל על השאר
אב עם ילדיו – זה מה שנותר
מבוגרים משחקים במשחק של ממש
זאת לא המציאות זה "סינמה בלש"


ילדים קטנים חולמים חלום רע
על אימא אמבטייה ועל סבא מזוודה
ועכשיו הם ישנים עם הדגים
ואותם מחפשים גדודים של מתנדבים
אז נגיד כבר לילה טוב, ונמשיך בשיט
ברוכים הבאים – הכי טוב בבית


מרצים ופרופסורים יפים עד נפש
שונאים את המדינה ומטיחים בה רפש
ממשיכים לחיות בישראל עם הטרגדיה
ובחופשה חוגגים עם עמיתים בשבדיה;
והמשכורת כרגיל כל חודש נכנסת
באישור האוצר וועדות הכנסת
קרן השתלמות נקייה ממסים
תומכת בנסיעה ומכסה ת'כרטיסים;
אז תגידו חברייה, מה טוב מה נעים
האם זאת איננה סידרה מהסרטים?

בגלל עודף טבחים התבשיל המרחבי מאכזב

דבר מצחיק קרה לי בדרך אל הבלוג: יואב לרמן הקדים לאמר את מה שרציתי לכתוב אני. (צדיקים, אחרים עושים את מלאכתם). והרי דבריו:

"...כיום התכנון העירוני בישראל מכוון ע”י שלל משרדי ממשלה שעובדים כל אחד בנפרד מהשני כאשר הבולטים שבהם הם משרדי הפנים, התחבורה, התשתיות, והשיכון וכמובן מינהל מקרקעי ישראל. אוסף האינטרסים של משרדים אלה בשילוב עם הסמכויות החלקיות שיש לכל אחד מהם מכביד מאוד על כל אפשרות ליצור מקומות עירוניים בישראל שלא כרוכים בבזבוז אנרגטי קיצוני ופגיעה הרסנית בסביבה. מכיוון שבזמן הקרוב ארדן לא ימצא את הזמן לצלול לתוך נבכי התכנון העירוני ולמשרדו גם אין סמכויות כרגע בתחום..." בעקבות המפגש עם השר להגנת הסביבה.

התוצאה היא שלמרות שפע המומחים שבינינו (ובהם גם מוכרים בעולם), הסנדלר הולך יחף. ישראל היא דוגמה בולטת של כשל סביבתי/מרחבי/אורבני בתחומים חיוניים, כגון:

• תלות כמעט מוחלטת ברכב מנועי וממנה נגזרים גודש חמור בכבישים וזיהום אוויר ושפע תאונות דרכים
  


• פיתוח שימושי קרקע חד תכליתיים המעצימים את התלות ברכב הפרטי ומדכאים את אחד מסממני החיות העירונית החשובים – סביבה הולמת להולכי רגל
  


• גופי מים עיליים ותת קרקעיים מיובשים, מזוהמים ורעילים שרובם אינם אלא תעלות ביוב של שפכים עירוניים ותעשיתיים
  


• הכינרת – מאגר המים החשוב ביותר במדינה עומד בפני הכחדה; הירדן מזמן הפך לתעלת שפכים; ים המלח הולך ונעלם ובמקביל מתרבים הבולענים
  


• ניהול כושל של פסולת ביתית ותעשיתית עד כדי הרס בלתי הפיך של הסביבה הטבעית ואיום על בריאות ואף על חיי אדם.
  

בנוסף על הנתק הבינמשרדי הקיים בשלטון המרכזי, מתקיים גם נתק לא בריא בין יחידות ההכשרה המקצועית בתחום התכנון המרחבי. בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון בה לימדתי, כמעט שלא הייתה קיימת תקשורת בין מנחי הסטודיו של מסלול האדריכלות ואלה של המסלול לתכנון עיר ואזור. הייתרון הפוטנציאלי של לימוד בקבוצות מעורבות משני המסלולים לא נוצל, וכמעט לא עלה על הפרק. ניסיתי לשנות זאת אבל נכשלתי. נראה לי כי בהווה, כאשר לימודי תכנון עירוני מתפשטים בקרב מוסדות ההשכלה הגבוהה, ובמקביל לימודי אדריכלות, אותו מצב של שתי קבוצות זרות זו לזו מתגבש בשאר האוניברסיטאות.

תכנון ערים ותכנון תחבורה גם הם שני מסלולי לימוד שראויים לחבור חיבור הדוק ו/או להציע תאר משולב דו-חוגי. גם רעיון זה עלה בטכניון ונפל הודות "לקנאת סופרים" ומשחקי אגו. נראה לי שאם נרצה לשפר ולו במעט את מצב הסביבה המרחבית (הבנוייה והטבעית), אזי מוטב שנתחיל להאזין זה לזה, לפרגן אחד לשני, ולשתף פעולה במקום להכשיל זה את זה. האם אנחנו מסוגלים?

ולבסוף אזכיר את שפע הגופים ההתנדבותיים שעניינם הסביבה המרחבית. השפעתם יכולה להיות חיובית יותר ומורגשת יותר אילו היו טורחים לפעול תחת מטרייה מתואמת אחת, משפרים את רמת היידע המקצועי של חבריהם, מכוונים את פעולותיהם על פי סולם קדימויות המסוגל להבחין בין עיקר וטפל, ומודעים לכך שאין ארוחות חינם. בהקשר הזה אני עדיין טוען כי עיכוב קו הרכבת המהיר לירושלים הוא מחיר גבוה מדי אפילו בהתחשב בנזק שיגרם לסביבה הטבעית שבדרך.

זה לא רק הרכבת, זה גם מה שמסביב – סטוקהולם רבתי

סטוקהולם רבתי – מטרופולין מסילה

בחלק א של חיבור זה ניתן תאור עקרוני של פיתוח מסביב לרכבת. נסתכל עכשיו על מקרה קונקרטי – עיר מטרופולינית (מרובת מוקדים) שעשתה את זה בגדול, סטוקהולם רבתי. לראשונה נודע לי על כך שסטוקהולם היא מטרופולין מסילה מתוך ספרו של פרופ' רוברט סרברו, איש אוניב' ברקלי (Bernick & Cervero, Transit Villages of the 21st Century) , ומשם גם לקוחה המפה שלהלן. עיריית סטוקהולם השכילה לעשות, וכבר בתחילת המאה ה-20 רכשה קרקעות חקלאיות מסביבה על מנת לאפשר את צמיחתה של עיר הבירה. לאחר תום מלחמת העולם השנייה יזמו יחד השלטון המרכזי והמקומי את סדרת ערי הלווין בשילוב עם רשת הרכבת הפרברית שחלקה הגדול עובר במנהרות, ועל כן גם נקראת Tunnel-Bana.



המפה, על פי סרברו, מראה את יישובי הלווין ואת רשת הטונל-בנה. הצבעים משקפים את סדר הקמת היישובים.


· הגל הראשון (כחול): ואלינגבי, פארסטה וסקארהולמן
· השני (סגול): טנסה ורינקבי
· השלישי (אדום): צ'יסטה וסקרפנייק
· הרביעי (ירוק): האמרבי, פרבר רכבת קלה עם תכנון ירוק. השלב הראשון מאוכלס.

ביקרתי בשש מתוך אותן שבע ערי לווין של סטוקהולם ובפרבר קרוב המשורת על ידי רכבת קלה ומתוכנן בחשיבה ירוקה. בהמשך אראה צילומים של אותם הישובים. הקונצפט התעסוקתי מגדיר את היישובים הללו לא כערי שינה בלבד, אלא כערים מעורבות של מגורים ותעסוקה. בגל הערים הראשון יחס מקומות העבודה לדירות הוא בסביבות 1. עיר המדע צ'יסטה היא יוצאת דופן ומכילה פי 4 מקומות עבודה ממספר דירות. סקרפנייק וטאבי תוכננו ליחס קטן בהרבה, בסביבות 0.6.

למרות ההפרשים ביחס המשרות למגורים, בכל ערי הלווין עובדים אנשים רבים, חלקם מקומיים, חלקם מערי לווין שכנות ורבים מגיעים מהעיר המרכזית, סטוקהולם. לפיכך יש ניצול גבוה של שירותי הרכבת. היא נוסעת מלאה בשני הכיוונים גם בתחילת יום העבודה וגם בסופו.

כדי להבין את ההשפעה העצומה שיש לפיתוח מסביב לרכבת על התנהגות היוממים תושבי סטוקהולם רבתי, מספיק לראות את ממצאי פיצול הנסיעות הלקוח מתוך ספרם של ברניק וסרברו (תרשים 11.3 בעמוד 304):

בתרשים בולט משקלה הנמוך של המכונית הפרטית בכל שלוש הקבוצות וכן גם המשקל הגבוה של הולכי רגל ורוכבי אופניים בין הגרים ועובדים בתוך עיר לווין.

יישובי הלווין של סטוקהולם

ואלינגבי

ואלינגבי היא עיר הלווין הידועה מכולן. בשנות ה- 1950/60 היא כיכבה בספרות התכנון של העולם המערבי מאחר והייתה אחת מן הערים החדשות שנבנו כחלק מנחשול הבנייה של ערים חדשות באירופה ובאנגליה המשתקמות מתלאות מלחמת העולם השנייה. תחנת רכבת ה-T מוקמה בטבורו של מרכז העסקים הראשי, וסביבה, במרחק נגיעה, הוקמה טבעת של בתי מגורים מרובי קומות.

עם צמיחתה, נעטפה הטבעת הראשונה בבתי דירות טוריים בני 3-4 קומות, ומאוחר יותר נתווספו בתים טוריים צמודי קרקע.

היום, במלאות כחמישים שנה להווסדה, מרכז העיר עובר שיפוץ והרחבה, וכל התכניות מוצגות עם פירוט מלא על לוח מודעות הממוקם בראש חוצות.הגדלת המרכז, התכנית והגשמתה

סקארהולמן

סקארהולמן, בת אותו דור של ואלינגבי, דומה לה מאד עם מרכז עוטף תחנה וחגורת מגורים המקיפה את המרכז וצמודה אליו. אלא שכאן נעדרים מרובי הקומות. כאן, כמו בואלינגבי, לכנסייה על מגדל פעמוניה מיקום מכובד בלב המרכז.

ריננקבי וטנסה

רינקבי וטנסה, שתיהן בנות הדור השני, שתיהן על אותו קו טונלבאנה ובשכנות של תחנה אחת. שתיהן גם מאופיינות על ידי מנה גבוהה של תושבים שמוצאם בארצות האיסלם. כאן, כמו בערי הלווין של הדור הראשון, ואולי אף יותר, הפרדה חזקה מאד בין הולך הרגל והמכונית. זה ניכר לא רק באזור המרכז אלא גם באופן בולט באזורי המגורים שמסביב. המגורים שינו את הסגנון: לא עוד מגדלים מרובי קומות אלא בתי דירות טוריים בני 6 – 7 קומות.

ממראות רינקבי וטנסה

סקארפנייק וצ'יסטה

סקארפנייק וצ'יסטה שייכות לדור השלישי של ערי רכבת ה-T . אל סקרפנייק מגיעה הרכבת במנהרה עמוקה מאד והתחנה נפתחת הישר לרחוב הראשי. שתיהן מושפעות מאד מאפנת סגנון ה- New Urbanism. אין בהן הפרדה מפלסית בין רכב ורגל, אם כי שתיהן מרושתות בשבילים המיועדים להליכה ולרכיבה על אופניים. שתי ערים אלו בנויות בצורה מאד מאד קומפקטית, וזה אומר מרחקי הליכה קצרים מלב האזור הבנוי עד לקצה העיר המוגדר היטב, שם המעבר החד שטחי טבע ונופש.

ציסטה עיר המדע

צ'יסטה ידועה כעיר המדע וגם בשם החיבה Ericson City. הרכבת מגיעה אל מרכז העיר על פלטפורמה מוגבהת, והתחנה היא המרכז המסחרי הראשי. שימושי הקרקע העיקריים, מגורים ותעסוקה, מאורגנים כל אחד בצידו האחר של המסילה, והתחנה מאפשרת מעבר נוח, אם כי לא בלבדי, מצד המגורים אל צד התעסוקה.

המגורים קרובים מאד אל התחנה (בתמונה הם נשקפים מהרציף). הרכבת המחושמלת אינה מרעישה ואינה פולטת גזים מזהמים. בקרבת המרכז המגורים הם בצפיפות דומה לאזור גדס בתל אביב. עובי רקמת המגורים כ- 750 מ' -- מרחק הליכה נינוחה של רבע שעה – ואז נגלה הטבע בכל הדרו. בצד הקרוב לטבע צפיפות המגורים יורדת והבתים הם קוטג'ים טוריים צמודי קרקע.

בחיק הטבע נתקלנו בזוגות בני המקום והטף שלהם, מבלים את שעות הערב. הם נראו מרוצים למדי, וסיפרו לנו שרובם מועסקים בתשלובת ההי-טק המקומית. למרות שסטוקהולם על אורות הכרך שלה נגישה מאד, הם מעדיפים לבלות את רוב זמנם הפנוי ליד הבית.

תפסנו אזימוט אל המגדל הגבוה המסמן את מרכז העיר, חזרנו אל המרכז וחצינו את התחנה. מעברה השני התגלתה רחבת הכניסה לאריקסון סיטי. אל מול בניין המטה של אריקסון מזדקר המגדל שהנחה את דרכנו: בנין הפקולטה למדעי המחשב של אוניברסיטת סטוקהולם. משם והלאה משתרע הרחוב ראשי של אזור התעסוקה. קצת סטרילי, אבל מטופח להפליא.

האמרבי סיוסטאד

האמרבי סיוסטאד הוא רובע חדש על גבולה של העיר המרכזית. מדובר באתר בפאתי סטוקהולם, על גדות נהר סיו, ששימש כאזור תעשיה מסורתית שננטש. בינוי הרובע החדש מנצל היטב את שפע המים והוא מיועד לקלוט, לאחר השלמתו ב- 2015, 20,000 תושבים ו- 10,000 מועסקים. בגלל קרבתו הרבה למרכז סטוקהולם הוא משורת על ידי רכבת פרברים ולא על ידי ה- T.

לקח סטוקהולם

הסיור הויטואלי בערי הלווין של סטוקהולם מראה שמושג קהילת מסילה אינו רק רעיון תיאורטי, אלא תחדיש בר-יישום שאימוצו מחולל מקומות אורבניים רב תכליתיים בני קיימא. האופי של מקום כזה אינו אחיד, והוא מותאם הן לסביבה המקיפה הגשמית והתרבותית ואפילו האופנתית ארכיטקטונית. אבל ישנם מספר אופינים חשובים החוזרים על עצמם:

- מיקום התחנה בטבורו של המרכז הקהילתי-מסחרי-תעסוקתי
- תמהיל רב תכליתי של שימושי קרקע
- סביבה המעודדת הליכה, אופניים ונסיעה ברכבת, וממזערת נסיעות ברכב פרטי
- מיקום טבעות מגורים עוטפות תחנה עם מפל צפיפות נופל עם הריחוק מהמרכז
- עומק בינוי של לא יותר ממרחק הליכה של רבע שעה מהתווך עד לטבע לא מבונה

צעצועים לגנרלים, מדינה מתרוששת והצורך בשבירת כיוון

בקראסי, פוטייה ואג'ינקור כיסחו האנגלים את הצרפתים, על אדמת נורמנדי שבצרפת, כי הצרפתים התעלמו מהופעת התחדיש "הקשת הארוכה" בצד הבריטי. באמצעות חימוש זה הצליחו האנגלים לפגוע מרחוק בקשתים שכירי החרב האיטלקים, עוד לפני שהנ"ל הגיע לעמדות ירי. האיטלקים נסו לאחור אל מול האבירים הצרפתים ששעטו קדימה, והאבירים פילסו את דרכם אל התהילה תוך שהם טובחים באיטלקים שעמדו בדרכם. המלך האנגלי מנע תגובת רפלקס דומה בצד שלו על ידי כך שארגן את אוחזי הקשתות הארוכות במערכים דמויי משפך שהפכו לשטחי הריגה כאשר חדרו אליו אבירי צרפת הרכובים, וקיקרקע את אביריו הוא על מנת שיימנעו מלהסתער מוקדם מדי ולהפריע את מלכת הקשתים. הסוף ידוע: האנגלים מחצו כח גדול פי ארבעה או יותר.

בקרבות יום הכיפורים נעצר השריון הישראלי על ידי "הקשתות הארוכות" המודרניות--טילי הסאגר מונחי התיל. מדובר בטכנולוגיות מתקדמות של עידן התיעוש והמיחשוב, אך התופעה דומה: כאן בשלהי המאה העשרים ואז במלחמת מאה השנה הפתיע צד אחד על ידי החדרת חימוש וטקטיקה חדשים בעוד שהצד השני לא השכיל לקזז את שיגרתו אשר הכיר והוקיר.

הפלירטוט עם מטוסי החמקן המלא או החלקי הוא עוד תגובת רפלקס שמסתמכת על מה שעבד עד עכשיו, שליטה ישראלית באוויר, אבל לא בהכרח מה שיעבוד בעתיד. חימוש זול, הטילים הבליסטים עם ראש קרב לא קונבנציונלי, עשוי להפוך את מטוס הקרב/הפצצה (חמקן בצורה מושלמת או חלקית) לכמעט לא רלבנטי.

אירן המתגרענת לא תמתין 4 שנים ויותר עד להצטיידות ישראל בחמקן החדש והיקר עד מאד. מה יועילו החמקנים המשוכללים ביותר כאשר הצד השני מוגן על ידי מטרייה גרעינית. שם המשחק החדש הוא "השמדה הדדית ודאית" (mutually assured destruction MAD). מוטב שישראל תסתגל למצב החדש במקום להסתמך על טכנולוגיה משוכללת אבל שעבר זמנה, ועלולה לרושש אותנו לדעת. צי לא גדול של צוללות טילים גרעיניים משוטט במעמקי הים יעשה את העבודה (המלוכלכת, אבל הנחוצה) של איום מתמיד על מי שמאיים עלינו.

את עודף הכספים עלינו להשקיע בלהחזיר את הצבע ללחיי המדינה שלנו, בדמות: השכלה נאותה, מגן הילדים ועד התואר השלישי; תחבורה נאותה, מהסעת המונים ועד סביבה תומכת באופנים והליכה; ביטוח בריאות שלם לכל דיכפין ולכל מחלה; אנרגיה ממקורות לא פחמימנים ולא מתכלים; ושאר מוצרים ציבוריים שפרושם חיי שעה עם חדוות חיים ופיתוח מושכל המאפשר את חיי הנצח.

אנרגייה ממקורת טבע בנגב ושוחרי צדק חלוקתי

קיימים אנשים וארגונים בעלי כוונות טובות (לכאורה) אשר אם תינתן להם השפעה על מקבלי החלטות, השפעתם תגרום לנזקים חמורים לקהילה. כך נראית לי הצעתה הנוכחית של האגודה לצדק חלוקתי. בגיליון 38, אפריל 2009, של "לנד וואטש" קראתי את הדברים הבאים: ואני מצטט

תחנות כוח סולאריות – האמנם תעשיה ? במסגרת החלטה, שהתקבלה במועצת מקרקעי ישראל לפני מספר חודשים, יזמים בתחום האנרגיות המתחדשות יקבלו הטבות משמעויות בדמות מתן הנחות בקרקע, כאשר הנהנים הם בעיקר בעלי ההון ולא הציבור בכללותו.

בהתאם לפרסומים בעיתונות נראה כי בחודשים האחרונים מתנהלות בישראל עסקאות רבות בתחום האנרגיה הסולארית. במסגרת זו יזמים רבים מהארץ ומחו"ל מחפשים קרקעות בנגב להקמת תחנות כוח סולאריות...

... הגם שככלל האגודה סבורה כי אין פסול במתן הנחות אזור בהקצאת קרקע למטרות תעשיה, הרי שלעמדתה הרציונאלים למתן הנחות אזור לתעשיה אינם חלים על הקצאת קרקע להקמת תחנות סולאריות.

הנחות אזור בהקצאת קרקע למטרות תעשיה ניתנות באזורי עדיפות לאומית לשם פיתוח התעשייה והגדלת אפשרויות התעסוקה באזורים אלו. קיים הגיון במתן ההנחות, שכן רוצים לתמרץ את הקמת המפעלים דווקא באזורים מסוימים, שאחרת היו ממוקמים במקום אחר.

לעומת זאת, מתקן סולארי אינו מפעל יצרני. הוא אינו מספק מקומות עבודה לתושבי האזור ואינו מסייע לפיתוחו. המתקן הינו בגדר מתקן "מניב מזומנים" לבעליו. מתקן כזה יפיק הון לבעליו כל עוד יוקם במקום מתאים ומכאן שאין כל צורך לתמרץ את היזמים להקים תחנות סולאריות בנגב, שכן ממילא זהו האזור המתאים ביותר להקמת תחנות אלו. בפועל, בעל ההון הוא הנהנה הישיר והבלעדי מההנחות הניתנות בקרקע ואילו לציבור אין כל ערך מוסף מהקמת המתקן דווקא באזור מסוים. סוף ציטוט.

בואו ונסתכל על התמונה הגדולה. הסיפור מתחיל במו"פ בסיסי בתחום האנרגיה הירוקה, וזה כולל שני מרכיבים לפחות: (א) חסכון בצריכת אנרגיה; (ב) ייצור אנרגיה ממקורות טבע, כלומר אצלנו אנרגיה מהשמש.

תומס פרידמן (בספרו הטרי 'חם, צפוף ושטוח') מספר על קצין אמריקני האחראי על מערך אספקת הדלק למוצבים קדמיים בגבול עירק עם סוריה. תהליך חלוקת הדלק במדבר הסורי עירקי גורר עלויות כלכליות רבות, ובנוסף מחולל אבדות רבות בנפש כתוצאה ממטעני צד בדרכים המדבריות. רוב הדלק משמש שם למיזוג מגורי הגייסות, ואלה גרים באוהלים. האיש יזם תהליך חיסכון באנרגיה כדי לחסוך בדם ובדמים. בתחילה הותז חומר מבודד על הצד החיצון של יריעות האוהל האמריקאי התקני, ובהמשך נוסה בהצלחה מבנה כיפתי (מרובה דיירים) עשוי מקרום דק של בטון מבודד. התוצאה: 50% ויותר חסכון בדלק.

שערו בנפשכם חסכון של 50% מהחשמל שישראל צורכת על מזגנים, ובנוסף, הסרת האיום של קריסת המערכת בימי השיא של עומס החום.

נעבור עכשיו מהחסכון בצריכת אנרגיה לייצור אנרגיה ממקורות טבע. חוות ייצור הם מה שנראה בשטח, והן מה שרואה "לנד וואטש" אשר מטיף למנוע קרקע זולה מייזמי אנרגיה "תאבי בצע" (קרקע אשר היום שוה אפס, אפילו במכרזי מנהל מקרקעי ישראל). במקום זה מעדיף הכותב לסבסד את אותם יזמי ייצור אנרגיה בכספי הקופה הציבורית הריקה. אבל זה רק מה שנראה על פני השטח, זהו קצה הקרחון. אני רואה מסכת שלמה הכוללת מרכיבים מחוללי ערך, וביניהם:

• ענף מו"פ תעשייתי, יצירתי ותוסס, הממציא, מפתח ומשכלל ציוד לייצור אנרגית שמש – ענף המושך את טובי המדענים והמהנדסים שלנו.
• ענף חרושת ישראלי המתמחה בייצור מתקנים מחוללי אנרגיה מן הטבע.
• ספקים; חברות אספקת תשומות לענף הראשי המתפתח תיצורנה מקומות עבודה למתכנני החוות ומקימיהן, למרכיבי הציוד, למערך הלוגיסטי של שינוע הציוד אל האתרים, בתחילה בארץ, ובהמשך בעולם.
• תת-ענף תחזוקה; חוות קולטני אנרגיה הם אמנם לא ציוד מתכלה, אבל הן, מעצם הגדרתן, חשופות לאיתני הטבע, ודורשות תחזוקה מתמדת, פיקוח ושמירה על הציוד.
• יצוא; אני מדמיין נחילים של חברות ישראליות הפושטות בעולם ומקימות פרוייקטים בשוק שהיום בתחילת דרכו, אבל שמסלול גידולו הוא וודאי ועצום בהקפו.
• ייתרון מקומי דרומי; חשמל המיוצר באתר נתון זול יותר לצרכן בסמוך לאתר מאשר הרחק ממנו, כי הוא אינו דורש ציוד ושרותי הובלה יקרים. על כן חוות מיצרות כח חשמלי בדרום תחוללנה ייתרון כלכלי מקומי מובהק וכך תמשוכנה למחיצתן ענפים שהם צרכני אנרגיה גדולים, כגון בין השאר, ענפי חרושת וחוות ענק לאכסון נתונים הצורכות כמויות אנרגיה עצומות לצורך קירור.
• פרספקטיבה גיאו פוליטית; הארצות מיצרות הנפט מחזיקות במשאב בעל ערך רב, אבל לטווח הקצר בלבד. סביר שהעולם המתועש יצעד צעדים, בתחילה קטנים, אבל בהמשך הולכים וגוברים כדי להתרחק מהשימוש בדלקים פחמניים, בגלל צרור של מניעים: (א) האיום הקיומי של התחממות כדור הארץ; (ב) נזקי הזיהום של אדי הפליטה הרעילים; (ג) הסלידה מהזעזועים הכלכליים הנובעים מתהפוכות פוליטיות והשפעות הליכי הרוח ברחוב המוסלמי הקיצוני. טוב לה למדינת ישראל לחדור ראשונה לשוק זה בתחילתו, כאשר אחרים עוד מהססים.

להפוך זבל לזהב

לפני זמן לא רב ראיתי את תכניתו של ניצן הורוביץ כאשר הוא מראיין את חיימי לרנר, ראש העיר המהפכני של קוריטיבה. מבין כל התחדישים שאימץ (או המציא) לרנר, רעיון מיון האשפה בבית, בכיתה ובמקום העבודה, הוא הקל והמהיר ביותר להגשמה.

כל שנזדקק לו הוא:

• בבית, מתקן עם 4 מכלי אשפה (או יותר) מסומנים בצבעים בולטים כדי להקל על המיון, כאשר מגיל אפס מרגילים את הילדים למיין לפני שזורקים;
  
• בגן ובבית הספר זה מתחיל עם לימוד חשיבות הנושא וממשיך עם הקפדה על ביצוע:
  
• בחוץ נזדקק לארגון פרטי או ציבורי שיאסוף את האשפה ויתחיל להפוך את הזבל לזהב;
  
• השלטון המקומי חייב לתרום את חלקו, ליזום את הקמת המערך ולסרב להרשות איסוף אשפה לא ממויינת.
  
  תל אביב היא עיר קובעת מגמה בישראל, ועל כן אם מנהיגות תל אביב תאמץ את השיטה, התופעה תתפזר עד מהרה לשולי המטרופולין, ומשם לכל הארץ.

הסבר להשפעת "רנט קונטרול" על כמות מחוסרי הבית, ועוד כמה רעות חולות

הקביעה כי דיור להשכרה-תחת-פיקוח מחמיר את מצב מחוסרי הדיור הניבה בקשה להסבר, והרי הוא לפניכם באמצעות מודל ההצע והביקוש (כמן בקורס מבוא לכלכלה).

בתרשים משמאל עקום ביקוש מצוי בעיר עם שוק חופשי: הוא מראה שכמות הדיור המבוקשת עולה ככל שמחיר הנדרש (למ"ר) יורד. עקום ההצע מופיע כקו אנכי – בטווח הקצר, בעלי הדירות להשכרה אינם יכולים להגדיל את כמות הדיור שהם מציעים והם נוטים להשכיר את כל מה שברשותם בכל רמת מחירים. ברור כי המודל הזה הוא מקורב, אבל ידוע שהקירוב טוב למדי.

הקש על התרשים להגדלה

התרשים מימין מראה את השינוי שחל במצב ההצע: קטע ממנו (נניח 1/3) הוא מעכשיו תחת פיקוח והוא מושכר במחיר נמוך ממחיר השוק, ובשוק החופשי נותרים 2/3. עם הצע קטן בשליש, מחיר שוק ההשכרה מזנק כלפי מעלה מותיר הרבה אנשים עם מרחב בחירה קטן מאשר לפני הפיקוח. הם ישלמו יותר או ישכרו דירות קטנות יותר.

החכמים והזריזים יתפסו עד מהרה את כל המלאי של הדירות תחת פיקוח, ויעבירו אותם הלאה לחברים או בשכירות משנה במחירי השוק החופשי, כפי שידוע שקורה בשווקים תחת פיקוח מחירים. בעלי הדירות תחת פיקוח יפסיקו לתחזק אותן ואזורים שלמים יהפכו למעונות עוני. שווין של דירות להשכרה יירד. קבלנים יפסיקו לבנות בעיר הזאת, המלאי יישחק ויקטן, המחירים יאמירו. אנשים שהיו על סף איבוד מגוריהם יזרקו לרחוב. זה קרה וזה קורה – זאת איננה רק תאוריה.

מחוסרי בית, אקלים ופיקוח על שכר הדירה

לקראת שנת המאה של העיר תל אביב, צפוי שנכנס לבולמוס של עשייה שלטונית פופוליסטית למען רווחת התושבים. בתחום אחד הייתי מעוניין לחשוב על ההשלכות לפני שמתחילים בעשייה.

"רנט קונטרול" (פיקוח על שכר דירה) בעיר תל אביב היה נושא מקובל במדיה וייתכן שנדחק הצידה בחודשים האחרונים כדי לפנות מקום עבור השיח על המשבר הכלכלי העולמי. אין ספק שהוא עוד יחזור. פיקוח על שכר הדירה בתל אביב הוא בגדר "צרות של עשירים" -- סטודנטים ושאר מיוחסים מפעילים לחץ על השלטון המקומי כדי להקל עליהם את הנגישות אל "אורות הכרך", ופוליטיקאים מחפשי תהילה ממהרים לספק את הסחורה. כאשר הם עושים זאת הם מחוללים כשל שוק הפוגע בזכויות הקניין של בעלי הבתים ומקל על יחידי סגולה הזוכים מן ההפקר.

להגדלה -- הקש על התרשים

אבל בעיקר נוצרת פגיעה קשה בקבוצה החלשה ביותר בקהילה -- קבוצת מחוסרי הבית. מנתוני מחקר של טקר (tucker,1987) אפשר לגזור את ההשפעה החיובית החזקה של שני משתנים עירוניים, טמפרטורת ינואר וקיומו של פיקוח על שכר הדירה, על שיעור מחוסרי הבית. המדגם כולל 50 ערים אמריקאיות (שהן הערים המרכזיוות במטרופולינים הגדולים ביותר בארה"ב). השפעת טמפרטורת ינואר צפוייה למדי -- לישון ברחוב בחורף מקפיא זה קטלני. הנתון הפחות צפוי הוא ההשפעה החזקה והמובהקת של "רנט קונטרול": ערים שאימצו את הפיקוח דנו הרבה יותר מתושביהן לגור ברחוב.

הערה למי שמסתכל על הטבלה, ראוי לשים לב לרמות המובהקות.

למה הפריפריה נשארת פריפריה – דעה אחרת

בפוסט שלו הנושא שם זה אומר יהודה עירוני:

". . . כאמור, המודל מוצא קשר ישיר וחד משמעי בין ההתפתחות הכלכלית של יישוב באשר הוא לבין היקף הכסף המוצא ע”י תושבי היישוב ביישוב עצמו. ככל שיותר כסף של סל התצרוכת המשפחתי מוצא ביישוב עצמו וככל שיותר כסף “מיובא” מבחוץ על ידי התושבים ו/או מבקרים חיצוניים ומוצא ביישוב עצמו כך התפתחותו הכלכלית מואצת וטובה יותר. . ."
http://miu.org.il/blog/?p=85

על פי "המודל", עיר כמו בני ברק (או אופקים), אשר מטבע הדברים תושביה קונים חלק גדול מסל הקניות שלהם בתוכה, היא דוגמה לעיר משגשגת. אבל היא איננה כזאת. רוב המוצרים שתושביה קונים בגבולות בני ברק מיוצרים בחוץ ומיובאים אליה. חלק גדול מהכנסת העיר נובע מתרומות ותשלומי העברה. אלה אינן תכונות של ישוב משגשג.

מחקרים אודות מחוסרי בית מצאו קשר ישיר, חזק ומובהק בין טמפרטורת המינימום בערים לבין שיעור מחוסרי הבית. הממצא סביר למדי. טמפרטורות נמוכות מאד הורגות את מי שלן בחוץ. ובכל זאת, אנחו עדיין לא הצלחנו לחממם ערים קרות על ידי הגדלת מספר מחוסרי הבית. הקשר הוא חד כיווני. כך גם הקשר בין שגשוג לבין קניות בגבולות העיר. מטרופולין תל אביב מחוללת תוצר מקומי גבוה לנפש באמצעות השירותים והסחורות שהיא מייצרת, כולל שירותי המסחר הקמעוני, שירותי המשרדים, שרותי החינוך העל תיכוני, ושרותי הדיור המאד מבוקשים שלה. על כן המאזן המסחרי שלה עם שאר המדינה הוא חיובי, וללא ספק גם המאזן המסחרי עם שאר העולם.

ישוב משגשג הוא בדרך כלל ישוב שבו ההכנסה לנפש גבוהה וצומחת על פני זמן; והיא גבוהה הודות לרמת פריון ייצור מוצרים ושרותים מבוקשים, ולא הודות לתשלומי העברה או סובסידיות ליצרנים. זה לא משנה איזה אחוז מהוצאות הישוב מוציאים דיירי הדיירים בעירם. מן הסתם רוב המוצרים אשר נקנים בעיר מקורם מחוצה לה ורוב הערך המוסף והתשלום עבורו שייך למקומות אחרים. מה שעושה עיר למשגשגת ומצליחה היא העובדה שקיים ביקוש, אי שם בעולם, ביקוש חי, בועט וצומח לדברים שהעיר מחוללת. ישנם מקומות משגשגים אשר בהם רוב ההכנסה מקורו במרחקים – לדוגמה מכה, אילת, לס ווגס, הוליבוד ועמק הסיליקון.

המתאם בין השכלה והכנסה ביישובים בישראל

להלן תרשים המראה את המתאם בין השכלה והכנסה בישראל בשנת 2003 המבוסס על ממצאי הלמ"ס. התצפיות הם יישובים. אם כי לא ניתן לאמר זאת בוודאות, כיוון ההשפעה הוא בעיקר מהשכלה אל הכנסה. התמונה הגדולה מראה כי אמנם קיים מתאם ברור בין השניים: ככל שרמת ההשכלה ביישוב גבוהה יותר, כך גם רמת ההכנסה. הקשר מתון מאד בקרב אוכלוסיית הלא יהודים, וזה מראה על אחת משתי אפשרויות או צירוף של שתיהן: (1) הדרה של לא יהודים (בעיקר ערבים מוסלמים) ממשרות נושאות הכנסה גבוהה; (2) דיווח בחסר על הכנסה של אותו מגזר.

בנוסף לכך, היישובים החלשים ביותר הם של היהודים הדתיים (צבע כתום) ושל הבדואים בדרום (צבע ירוק כהה). אחריהם בסדר עולה הישובים הערביים (ירוק בהיר); עיירות הפיתוח; וכל שאר היישובים (הכוללים ישובים יהודיים ומעורבים)

להגדלה הקש על התרשים

.

MAD Mutually Assured Destruction

חורים בהגנה
מאת אמיר אורן

"ישראל אינה ערוכה למהלומה אטומית, ביולוגית או כימית. העורף רחוק מלהיות ממוגן ומערכות ההגנה מטילים טרם נוסו בקרב. לכן, בשעת משבר, למשל מול איראן גרעינית, וכשבנימין נתניהו מנהל את העניינים, מותר להפסיק לדאוג. אפשר להתחיל להיבהל"

אין כל דרך להגן בפני תקיפה גרעינית לאחר שהטילים שוגרו. מה שברור הוא כי העיר תל אביב היא המטרה המפתה ביותר. מכה על מרכז תל אביב היום תגרום: (1) השמדת המוח של מערכת הביטחון וקודקוד השיגור של מכה שנייה; (2) השמדת המוח של המשק הישראל ושל עיקר כושר ההשכלה הגבוהה, המחקר והפיתוח, ושל שאר המוסדות והארגונים שמבדלים מדינת עולם ראשון מזו של עולם שלישי; (3) השמדת מרכז הכובד של האוכלוסיה היהודית המשכילה ושל כוח העבודה בעל פריון הייצור הגבוה ביותר.

ירושלים היא המיקום האופטימאלי למטה הכללי ומשרד הביטחון. רק כך יוכל לשרוד גם לאחר מכה ראשונה, פיקוד משולב מדיני וביטחוני אשר יפקד על ניהול המכה השנייה המגיבה, וידאג להרס טוטאלי של מדינת התוקף. את זאת אני מבסס על (1) ההסתברות הנמוכה למדי שמדינה מוסלמית תוריד פצצה גרעינית על ירושלים וכך גם תשמיד את המקומות הקדושים לאיסלם; (2) על אמונתי שהארסנל הגרעיני של ישראל איננו נגיש לטילים האירניים.

תקינות מערכת הפיקוד, הבקרה והשליטה על החימוש האיסטרטגי הישראלי, גם לאחר ספיגת מכה ראשונה, היא הדרך היחידה למנוע את שיגור הטילים עלינו.

פריפריה קורסת -- רצועת החוף מטפסת

האם חשבתם פעם מדוע הפריפריה בישראל ממאנת להתפתח – ובמקביל, כתמונת ראי, למה הגלעין ממשיך לצמוח ולשגשג?

כאשר השאלה הזאת עולה (ובזמן האחרון היא עולה-גם-עולה על מסכי הטלביזיה) מייד מתחיל שטף של הטחות אשם ושל חיפוש אשמים. "החשודים הרגילים" הם ממשלות ישראל לדורותיהן, חברי כנסת שעסוקים בעצמם, מנכלים וסמנכלים תאבי בצע, בעלי הון היונקים הכנסות ממפעלים בפריפריה ומעבירים אותם (במקרה הטוב) למדינת תל אביב, נערי האוצר הסופרים את הגרוש...

הסיבה להשרדותה של הבעיה העיקשת והחמקנית מונחת מתחת לאף: הפריפרייה אינה ממריאה משום שאין לה, ומעולם לא נוצרה בה סביבה גיאו-כלכלית-חברתית המחוללת יתרון תחרותי על פני הגלעין, סביבה שתעודד בקיעת עסקים וצמיחתם ותחולל מקומות עבודה בשפע. ללא עבודה אין פרנסה וללא פרנסה אין חיים.

הגלעין לעומת זאת מספק את אותה סביבה: (1) שוק מוצרים ושרותים גדול, מרוכז ונגיש; (2) שוק עבודה גדול בעל מגוון התמחויות ומיומנויות, מרוכז ונגיש; (3) מאגר ספקים לכל דורש; (4) שוק הון משוכלל; (5) סביבת הזדמנויות רוחשת רעיונות, תחדישים, פרוייקטים ועסקאות משתלמות; (6) מוסדות ומתקני לימודים גבוהים ומחקר; (7) סביבת בידור, תרבות ופנאי עשירה ודינמית.

אוצרות עתק הושקעו בנסיון של הממשלה לפתות אנשי עסקים להשתקע מחוץ לגלעין על ידי תמריצים כספיים. בבניית התשתית תומכת העסקים נעשה מעט מדי ומאוחר מדי. אם כך, האין זה מוזר שבכל פעם שמפעל קורס בעיר פיתוח (עיר קיפוח?) כולם מופתעים. הקריסה היא התופעה הצפוייה בהעדר תשתית תומכת. המשך עסקים כרגיל הוא שצריך להפתיע.

ב-16 לחודש מרס יתקיים במכללת ספיר שליד שדרות מפגש בין מקבלי החלטות בשלטון המקומי והמרכזי לבין קומץ אנשי אקדמיה ושאר "משוגעים לדבר" שאינם מרוצים מהמשך הסטטוס קוו הכלכלי-חברתי-מרחבי. המפגש יעסוק בפרדיגמה שונה מזו הקיימת, זו אשר במשך יותר מחמישה עשורים מגששת באפילה ואינה מצליחה להגשים את המטרה הציונית המוכרזת השכם והערב: יישוב הארץ ושגשוגה באשר היא, ולא רק בגלעין ובמדינת תל אביב.

כל מי שהעניין חשוב לו מוזמן להרשם ולהגיע. ראו נא את הכרזה/ההזמנה המצורפת.

הקיש על עמודי הכרזה להגדלה

סדר היום: הקש להגדלה