גונבים לנו את הים

בשיחת רעים של ערב שישי התבקשתי להגיב על הטענה הנשמעת "גנבו לנו את הים". מי גונב לנו את הים? נקרא להם " כרישי הנדלן ". מי מתלונן על הגניבה? נקרא להם " הכחולים ".

איור 1. הכרישים של תל אביב ממשיכים לטרוף כל חלקה טובה

מה טוענים "הכחולים"?

• הים שייך לכו...לם, ועל כן אסור לנו לבנות בסמוך אליו,


• בייחוד לא לבנות לשימוש פרטי של "בעלי הממון" – זה לא צודק!


• בנייה של חומת מגדלים לאורך קו החוף מסתירה את הנוף,


• בניה כנ"ל עוצרת את הבריזה מהים בימי הקיץ החמים...

במילים אחרות, אל לנו לאפשר "לכרישי הנדלן" תאבי הבצע לבנות בתים גבוהים וצפופים בחזית של העיר הפונה אל הים או אל הנהר, או אל האגם או אל הפארק הציבורי. טוב, אם לא בתים גבוהים וצפופים, החלופה היא להתיר בנייה של בתים נמוכים עם רווחים גדולים ביניהם. במילים אחרות, מותר לבנות בתים פרטיים בני קומה אחת עם רווחים גדולים ביניהם. מאחר והחזית לים היא מוגבלת, מספר הבתים הפונים אל הים הוא קטן מאד, ומי יגור בהם. אם ניתן לשוק לקבוע, הרי שהגבלת היצע הבתים במיקום המבוקש תגרום לתחרות עזה עליהם, ומחירם ידמה למחיר יצירת אומנות מבוקשת במכירה פומבית של האלפיון העליון. במהרה יקרא המקום "טיילת המיליארדרים". זה פוגע "בצדק החלוקתי" ועוד בצורה בולטת. או אולי נקים ועדה שתבחר במתי המעט הראויים לגור לאורך חזית הים; למשל: סופרים, מחזאים, ציירים, זוכי פרס נובל, חברי כנסת... אני לא בטוח שזה רעיון שכולם יאהבו.

נסיון שני. טוב, אז אם לא בתים גבוהים וצפופים וגם לא בתים נמוכים על חלקות גדולות, נחפש חלופה אחרת. נעשה תרגיל מחשבתי: נבטל את השורה הראשונה של בתים בחזית הפונה אל הים (או אל הפארק, אל הנהר ...). מיד עולה השאלה: מה נעשה עם השורה השנייה? האם נטיל עליה מגבלות דומות, או אולי נבטל אותה, כי היא מסתירה ופוגעת בשורות שמאחוריה? (זה מזכיר לי בדיחה על חכמי חלם שלא רצו לקלקל את שכבת השלג היפה שכיסתה את עירם, והחליטו לשלוח את החזן לקרוא לאנשים להשאר בבתיהם; אבל כדי שרגליו לא יגעו בקרקע, ישאו אותו על כתפיהם ארבעה גבאים).

נסיון שלישי: אולי נקבע שרצועה מקבילה לרצועת החוף תשמש כפארק ציבורי. אבל מה גורלה של שורת הבתים הראשונה הפונה אל הפארק? או השורה השנייה, והשלישית? אנחנו בבעייה. נראה לי שמה שהכחולים היו רוצים הוא חוף ים רומנטי ללא בתים, ללא אנשים, רק מים וטבע.

איור 2. הירוק הכחול והחול

אני לא לגמרי בטוח שזה מה שרוצים כו...לם. הבא נבדוק איך נראים חופים שהמקומיים והתיירים נוהרים אליהם. נתחיל בשנחאי שבסין

איור 3. טיילת הבונד בשנחאי

איור 4. חוף קופה-קבנה בריו

איור 5. טיילת האגם בשיקגו

איור 6. חוף המרינה בתל אביב

איור 7. טיילת הילטון בתל אביב

מה קורה כאן? כולם השתגעו? במקום חוף ים טבעי, נקי מבניינים אנחנו רואים, בכל מקום, מגדלים ופעילות רבה מסביבם: מכוניות, אנשים, בתי קפה וכו'. כן, השוק עושה את זה; "השוק הפרוע". זה דורש הסבר.

המשך בקרוב

הולך הרגל והעיר הגדולה

השדרות הירוקות של תל אביב הן נכס נפלא, ושידרוגן בשנים האחרונות הוא שירות נהדר לציבור. אבל. . . ראוי שהן תתחברנה, במיוחד במקום שהן קרובות וקל לחברן. אחד המקומות הבעייתיים והמזמינים חיבור הוא המרחב בין הקצה הצפוני של שדרות רוטשילד והקצה המזרחי של שדרות בן ציון. לא פעם אני מסיים טיול ברוטשילד ורוצה להמשיך בבן ציון, אבל הדרך ביניהן לא ישירה.

כאן, עם קצת מאמץ ובסיוע של שני מעגלי תנועה (שהיום חזרו לאופנה כי הם נחשבים לאמצעי לריסון תנועת כלי רכב) ניתן ליצור רצף הליכה בין שדרות רוטשילד, כיכר הבימה (הבאה עלינו לטובה, במהרה בימינו) ושדרות בן ציון. מי שעושה את המסלול הזה כולו עשוי להתפתות ולהמשיך הלאה לבוגרשוב ולהגיע אל גן לונדון שמשקיף על שפת הים.

מגוש דן ועד באר שבע 2: הערים הנשכחות

שדרות ששנים ארוכות "...מי שמע עליה בכלל...?" הפכה לשיחת היום לנוכח הפיכתה לקו החזית, לשק החבטות שסופגת ישראל מהחמס. אבל גם לפני הטילים היא לא הייתה המקום המושך ביותר במדינה. שדרות, מאז הקמתה היא ישוב קטן וחלש המייצג חבל ארץ שמנהיגי החברה הישראלית (היושבים בליבה) הקימו כדי ליצור ספר לאותה ליבה; הקימו ומייד שכחו.

אם נרצה לדעת את סוד אי-הפיתוח של "ערי הפיתוח", ואת הדרך להתגבר על מצב ביש זה, ראוי שנסתכל על תמונת ראי הפוכה: רצועת החוף של ישראל התפתחה באופן עקבי ורציף באוכלוסיה, בעסקים, במוסדות השכלה, ובמתקני תחבורה, ובעיקר במושבם של מקבלי ההחלטות "נותני הטון" והחולשים על תקציבי ענק. אזור זה התפתח חרף מאמצים רבים שנעשו למנוע את פיתוחו. מאמצים אלו שיקפו שתי אבני יסוד של אידאולוגיית תכנון מוצהרת: (1) לשמר את מה שנחשב לאדמה החקלאית הטובה ביותר בתקופה בה המושג חקלאות היה כמעט שווה-ערך למושג ציונות (לפי המוטו "יהודי וציוני טוב הוא עובד אדמה"); (2) לנסות לכפות בכוח את פיזור האוכלוסין והתעסוקה באמצעות הערמת קשיים על פיתוח שפלת החוף. מאמצים אלו לא צלחו.

למעשה עוד לפני קום המדינה נזרעו הזרעים שהניבו את הצלחתה והמראתה של רצועת החוף: שני עוגנים חזקים בדמות העריםחיפה בצפון ותל-אביב/יפו במרכז וביניהם רצועת קרקע שטוחה ונוחה לפיתוח התיישבות וערוצי תחבורה. תל אביב (העיר שהולידה את המדינה) הייתה למעשה הרחבה של יפו שנודעה כשער הבינלאומי לפלסטינה/א"י דרכו היגיעו רבבות עולים והוא היה גם שער לקדמה בת המערב. כתוצאה מגלי העליה היהודית ומיוזמתם והונם של העולים ושל פילנטרופים ציוניים נוצר בהדרגה בתל אביב הבסיס העיסקי, הפיננסי, התרבותי והשלטוני היהודי. יפו/תל-אביב הפכה עוד בימי הטורקים לעוגן עירוני חזק, עוגן ששגשג בקצב מוגבר עם הכיבוש והמנדט הבריטי. צפונה משם, חיפה הפכה מעיירה ערבית ישנונית מוקפת חומה לנמל איסטרטגי בריטי עם בתי הזיקוק (בקצה הים-תיכוני של קו הנפט קירקוק-חיפה) ועם תשלובת תעשייה כבדה בסמוך אליהם. וכך נוצר העוגן הצפוני של רצועת החוף. בסמוך לשני עוגנים אלו, בנו הבריטים בסיסי צבא ותעופה וכך תרמו לא מעט לשגשוגו של המשק הארץ ישראלי בכלל וצמד העוגנים בפרט.

בין שני העוגנים היה נוח מאד לסלול את כביש דרך הים ולתחזק ולחזק את מסילת החוף. צירים אלו חיברו את הנמל העיקרי והיחיד אל צומת הרכבות בלוד הסמוך לנמל התעופה הבינלאומי היחיד ואל אשכול הבסיסים ברמלה ובסרפנד, ומשם דרומה בואכה הנגב וסיני או מזרחה אל מושב השלטון המנדטורי בירושלים.

המערך הגיאוגרפי הזה של שני עוגנים כלכליים חזקים ומשלימים (נמל ותעשייה כבדה בחיפה ובמפרץ, אל מול מרכז פיננסים ותעשייה קלה בתל אביב וסביבתה) הוא שהניע את מנוע ההמראה של רצועת החוף. הרשת הפשוטה הזאת של שני עוגנים כלכליים (פלוס עוגן שלטוני ודתי בירושלים) קיבלה חיזוק משמעותי עם ההחלטה להקים את הנמל הבינלאומי השני באשדוד. כך נוצר משולש הליבה החזק "חיפה-ירושלים-אשדוד" כשבמרכו תל אביב.

אפשר לאמר שהעוגן הדרומי החדש, נמל אשדוד, היה המסמר האחרון בארון הקבורה של רעיון חיזוק הפריפריה. הייתה אמנם תקופה קצרה בה נדמה היה כי באר שבע תצליח לשגשג ותהיה העוגן המטרופוליני הרביעי; זה היה כאשר תעשיות הכריה הדרומיות קיבלו תנופה והמטה שלהם היה בבאר שבע. עם העתקת מטה התעשיות לגלעין דעך כוחה של באר שבע וגבר כוחה של רצועת החוף. האחרונה, ובעיקר מרכזה, כלומר גוש דן משכו אליהם את מירב הנכסים החשובים: ענפי כלכלה, מוסדות מחקר אקדמי, מתקני ענק של מערכת הביטחון, נמלי ים ואוויר בינלאומיים, מוקדי המדיה, התרבות והמסחר, וצמתי התקשורת והסחר הבינלאומיים. ריכוז עצום זה הותיר מעט מאד מעוגת הנכסים לשאר המדינה.

כתוצאה משגשוג עצום זה במרכז נוצר לחץ ביקוש חזק ביותר לפיתוח מקרקעין ולמתקני תחבורה. רצועת החוף חוברה לה יחד באמצעות רשת כבישים מהירים ומסעפים מרובי מפלסים. על פי אותו ההגיון, גם השלב הראשון של כביש חוצה ישראל ושלביה הראשונים של תכנית הרחבת רשת הרכבות הפגינו את נוכחותם לאורך ורוחב רצועת החוף. רק עכשיו, באיחור רב, נמצאות השלוחות לפריפריה על שולחן השרטוט ואולי בקרוב תתבצענה.

בפרק הבא: הפקת לקחים להמראת הפריפריה מתוך פרשת הצמיחה של רצועת החוף.

מגוש דן ועד באר שבע: לתכנן ליום שאחרי

בתקופת הבליץ, כאשר לונדון הופצצה ברציפות, ארגנו הבריטים את פינוי המרכז המופצץ מילדים, נשים בהריון ואמהות של ילדים עד גיל 5. מדובר בתזוזת אוכלוסין של למעלה ממיליון וחצי נפשות, עם התארגנות למשך שהיה ארוך. לא הייתה שום בושה לפנות את מי שלא תרם ישירות למאמץ המלחמתי.http://www.pbs.org/wgbh/masterpiece/carrieswar/london.html

בו-זמנית, באנגליה של עצם ימי המלחמה, יזמה הממשלה תכניות של "לאחר המלחמה" לשיקום המדינה והכלכלה.

גם ממשלת ישראל חייבת להגן על תושבי עוטף עזה ולפנות משם בצורה מאורגנת, מתוכננת, לא חפוזה וחפיפית, את כל מי שאינו תורם בעצם נוכחותו. ילדים מבוהלים ואמהות מודאגות אינם תרומה לחוסן לאומי, ואינם בשר תותחים כדי להתהדר בו ולבשר לאוייב נחישות. ממשלת ישראל חייבת לפתח מנגנון יעיל לארגון חיים סדירים עבור תושבים מאויימים מחוץ למעגל האיום.

גם עלינו להתחיל עכשיו לחשוב אם בעתיד, לאחר שהתותחים יידמו, נרצה להמשיך ולקיים פריפרייה דרומית חלשה וענייה ובה שלוש אוכלוסיות מצוקה: עיירות הפיתוח (השם "עיירות הפיתוח" לא ממש הולם את המציאות בשטח); יישובי הבדואים; והיישובים החקלאיים ששורדים בקושי. תושבי גוש-דן סובלים אמנם מגודש בכבישים, זיהום אוויר ומחירי דיור מרקיעי שחקים, אך אלה הן "צרות של עשירים" שהן כעין וכאפס לעומת "הצרות של עניים" בדרום שעיקרן שיאים של אבטלה, השתתפות נמוכה בכוח העבודה, רמות השכלה נמוכות, יעד לעודפי הפסולת של המרכז, ועוד צרות חולות מרובות המנציחות יאוש.

הגיאוגרף אמנון סופר מיטיב להציג את התמונה העכשיווית של הפער, ואת האיום העתידי על המדינה הנובע מהנצחת הפער בין "מדינת תל אביב" וישראל השנייה שמעבר לה.http://web.hevra.haifa.ac.il/~ch-strategy/images/publications/tel-aviv_country.pdf

גושדניאל יוצא לדרך -- על החיים בגוש, במדינה ובכלל ועל סיום שביתת המרצים

השבוע הופיעה במדיה ידיעה על ממצאי מחקר שאומרים כי הבלוג מסוכן לבריאות של המחבר. עם ברכת דרך כזאת אני יוצא לדרך.

הנושאים עליהם אכתוב משתרעים מהדברים הגדולים ביותר ובעל העניין הציבורי הכי רחב (למשל, חוסנה הקיומי של ארצנו) ועד הדברים הקטנים שמענינים אותי וארצה להתחלק בהם עם בעלי עניין דומה (לדוגמה, ספרים ומאמרים, יצירות אומנות וארכיטקטורה שמדברים אלי) וגם שאלות פרובוקטיביות כגון קיומו או העדרו של האל.

סיום שביתת המרצים. בשעות האחרונות התבשרנו על סיומה של השביתה הגדולה של המרצים הבכירים באקדמיה. טוב שהשביתה הסתיימה וכך ניתן יהיה למזער את הנזק שנגרם לסטודנטים. זאת תמונת התקריב: התועלות והנזקים לדור הנוכחי של הלומדים לתואר גבוה. התמונה הגדולה עדיין מטושטשת, והיא נוגעת לעתיד ההשכלה הגבוהה וההשכלה בכלל בארצנו.

חרף כל הבכיות והריטונים על חצי הכוס הריקה, אני אוהב להסתכל על חצי הכוס המלאה שלנו: כיצד הולכת ונוצרת כאן קהילה שיש לה השגים גדולים: שפה ישנה-חדשה, תרבות המבוססת על אותה שפה, תשתיות פיזיות די טובות ומתוחזקות לא רע, דיור הולם לרוב האוכלוסיה, משק כלכלי חזק ומתוחכם המתמודד בהצלחה בשוק בינלאומי תחרותי עד מאד, ועוד, ועוד... חלק נכבד מההשגים הללו חייב את הצלחתו למערכת ההשכלה ובייחוד לאוניברסיטאות המחקר בהם נוצר הזהב האפור, זה שבין האוזניים. בלעדיו היינו אפסים. איתו אנחנו מלכים.