שדרות ששנים ארוכות "...מי שמע עליה בכלל...?" הפכה לשיחת היום לנוכח הפיכתה לקו החזית, לשק החבטות שסופגת ישראל מהחמס. אבל גם לפני הטילים היא לא הייתה המקום המושך ביותר במדינה. שדרות, מאז הקמתה היא ישוב קטן וחלש המייצג חבל ארץ שמנהיגי החברה הישראלית (היושבים בליבה) הקימו כדי ליצור ספר לאותה ליבה; הקימו ומייד שכחו.
אם נרצה לדעת את סוד אי-הפיתוח של "ערי הפיתוח", ואת הדרך להתגבר על מצב ביש זה, ראוי שנסתכל על תמונת ראי הפוכה: רצועת החוף של ישראל התפתחה באופן עקבי ורציף באוכלוסיה, בעסקים, במוסדות השכלה, ובמתקני תחבורה, ובעיקר במושבם של מקבלי ההחלטות "נותני הטון" והחולשים על תקציבי ענק. אזור זה התפתח חרף מאמצים רבים שנעשו למנוע את פיתוחו. מאמצים אלו שיקפו שתי אבני יסוד של אידאולוגיית תכנון מוצהרת: (1) לשמר את מה שנחשב לאדמה החקלאית הטובה ביותר בתקופה בה המושג חקלאות היה כמעט שווה-ערך למושג ציונות (לפי המוטו "יהודי וציוני טוב הוא עובד אדמה"); (2) לנסות לכפות בכוח את פיזור האוכלוסין והתעסוקה באמצעות הערמת קשיים על פיתוח שפלת החוף. מאמצים אלו לא צלחו.
למעשה עוד לפני קום המדינה נזרעו הזרעים שהניבו את הצלחתה והמראתה של רצועת החוף: שני עוגנים חזקים בדמות העריםחיפה בצפון ותל-אביב/יפו במרכז וביניהם רצועת קרקע שטוחה ונוחה לפיתוח התיישבות וערוצי תחבורה. תל אביב (העיר שהולידה את המדינה) הייתה למעשה הרחבה של יפו שנודעה כשער הבינלאומי לפלסטינה/א"י דרכו היגיעו רבבות עולים והוא היה גם שער לקדמה בת המערב. כתוצאה מגלי העליה היהודית ומיוזמתם והונם של העולים ושל פילנטרופים ציוניים נוצר בהדרגה בתל אביב הבסיס העיסקי, הפיננסי, התרבותי והשלטוני היהודי. יפו/תל-אביב הפכה עוד בימי הטורקים לעוגן עירוני חזק, עוגן ששגשג בקצב מוגבר עם הכיבוש והמנדט הבריטי. צפונה משם, חיפה הפכה מעיירה ערבית ישנונית מוקפת חומה לנמל איסטרטגי בריטי עם בתי הזיקוק (בקצה הים-תיכוני של קו הנפט קירקוק-חיפה) ועם תשלובת תעשייה כבדה בסמוך אליהם. וכך נוצר העוגן הצפוני של רצועת החוף. בסמוך לשני עוגנים אלו, בנו הבריטים בסיסי צבא ותעופה וכך תרמו לא מעט לשגשוגו של המשק הארץ ישראלי בכלל וצמד העוגנים בפרט.
בין שני העוגנים היה נוח מאד לסלול את כביש דרך הים ולתחזק ולחזק את מסילת החוף. צירים אלו חיברו את הנמל העיקרי והיחיד אל צומת הרכבות בלוד הסמוך לנמל התעופה הבינלאומי היחיד ואל אשכול הבסיסים ברמלה ובסרפנד, ומשם דרומה בואכה הנגב וסיני או מזרחה אל מושב השלטון המנדטורי בירושלים.
המערך הגיאוגרפי הזה של שני עוגנים כלכליים חזקים ומשלימים (נמל ותעשייה כבדה בחיפה ובמפרץ, אל מול מרכז פיננסים ותעשייה קלה בתל אביב וסביבתה) הוא שהניע את מנוע ההמראה של רצועת החוף. הרשת הפשוטה הזאת של שני עוגנים כלכליים (פלוס עוגן שלטוני ודתי בירושלים) קיבלה חיזוק משמעותי עם ההחלטה להקים את הנמל הבינלאומי השני באשדוד. כך נוצר משולש הליבה החזק "חיפה-ירושלים-אשדוד" כשבמרכו תל אביב.
אפשר לאמר שהעוגן הדרומי החדש, נמל אשדוד, היה המסמר האחרון בארון הקבורה של רעיון חיזוק הפריפריה. הייתה אמנם תקופה קצרה בה נדמה היה כי באר שבע תצליח לשגשג ותהיה העוגן המטרופוליני הרביעי; זה היה כאשר תעשיות הכריה הדרומיות קיבלו תנופה והמטה שלהם היה בבאר שבע. עם העתקת מטה התעשיות לגלעין דעך כוחה של באר שבע וגבר כוחה של רצועת החוף. האחרונה, ובעיקר מרכזה, כלומר גוש דן משכו אליהם את מירב הנכסים החשובים: ענפי כלכלה, מוסדות מחקר אקדמי, מתקני ענק של מערכת הביטחון, נמלי ים ואוויר בינלאומיים, מוקדי המדיה, התרבות והמסחר, וצמתי התקשורת והסחר הבינלאומיים. ריכוז עצום זה הותיר מעט מאד מעוגת הנכסים לשאר המדינה.
כתוצאה משגשוג עצום זה במרכז נוצר לחץ ביקוש חזק ביותר לפיתוח מקרקעין ולמתקני תחבורה. רצועת החוף חוברה לה יחד באמצעות רשת כבישים מהירים ומסעפים מרובי מפלסים. על פי אותו ההגיון, גם השלב הראשון של כביש חוצה ישראל ושלביה הראשונים של תכנית הרחבת רשת הרכבות הפגינו את נוכחותם לאורך ורוחב רצועת החוף. רק עכשיו, באיחור רב, נמצאות השלוחות לפריפריה על שולחן השרטוט ואולי בקרוב תתבצענה.
בפרק הבא: הפקת לקחים להמראת הפריפריה מתוך פרשת הצמיחה של רצועת החוף.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה