עשרת ימי תשובה -- ימי שאלה

עשרת ימי תשובה – ימים של חשבון נפש גם למשומד כמוני. בעצם ימי שאלה: מה התרומה הראוייה של מקצועות התכנון המרחבי, אדריכלות, עצוב עירוני, תכנון עיר, תכנון אזור, לחברה הישראלית?

בספרו "התנגשות התרבויות" כותב הנטינגטון רשימה של סימפטומים המאפיינים תרבות שוקעת, והם:

1. עליה בהתנהגות אנטי חברתית, כגון פשיעה, שימוש בסמים, ואלימות בכלל;

2. השחקות המשפחה, הכוללת עליה בשעור הגירושין, ילדים מחוץ לנישואים, הריון של בנות עשרה, וגידול במספר המשפחות החד-הוריות;

3. ירידה בהון חברתי, כלומר ירידה בחברות בארגונים התנדבותיים, וירידה ברמת האמון בין אדם וזולתו;

4. החלשה כוללת של "אתוס העבודה" ועליה בנטייה לפינוק עצמי וצריכה מוגזמת;

5. ירידה במחויבות לרמת הלימוד ולפעילות אינטלקטואלית, המשתקפת ברמת הולכת ושוקעת של השגים לימודיים.

במקור נכתבה הרשימה כדי לזרוק אור על חוליי החברה האמריקאית. אנשים שלא יודעים זאת אומרים לי, לאחר שאני מראה להם את הרשימה ללא המקור, כי מדובר בישראל.

במאזן חשבון הנפש שלי אני שואל, האם קהילת התכנון בישראל מסוגלת לתרום משהו כדי לבלום, במישרין או בעקיפין, ואף להפוך כיוון תהליכים אלו אצלנו? אם אין לקהילת התכנון השפעה כל שהיא בנושאים מרכזיים אלו של חיינו, אולי רצוי שנסגור את הבסטה, או לפחות נתיימר פחות בחשיבות העיסוק בתכנון המרחב הבנוי, ונודה בכך כי אנו עוסקים בטפל, לא בעיקר.