"...כיום התכנון העירוני בישראל מכוון ע”י שלל משרדי ממשלה שעובדים כל אחד בנפרד מהשני כאשר הבולטים שבהם הם משרדי הפנים, התחבורה, התשתיות, והשיכון וכמובן מינהל מקרקעי ישראל. אוסף האינטרסים של משרדים אלה בשילוב עם הסמכויות החלקיות שיש לכל אחד מהם מכביד מאוד על כל אפשרות ליצור מקומות עירוניים בישראל שלא כרוכים בבזבוז אנרגטי קיצוני ופגיעה הרסנית בסביבה. מכיוון שבזמן הקרוב ארדן לא ימצא את הזמן לצלול לתוך נבכי התכנון העירוני ולמשרדו גם אין סמכויות כרגע בתחום..." בעקבות המפגש עם השר להגנת הסביבה.
התוצאה היא שלמרות שפע המומחים שבינינו (ובהם גם מוכרים בעולם), הסנדלר הולך יחף. ישראל היא דוגמה בולטת של כשל סביבתי/מרחבי/אורבני בתחומים חיוניים, כגון:
- תלות כמעט מוחלטת ברכב מנועי וממנה נגזרים גודש חמור בכבישים וזיהום אוויר ושפע תאונות דרכים
- פיתוח שימושי קרקע חד תכליתיים המעצימים את התלות ברכב הפרטי ומדכאים את אחד מסממני החיות העירונית החשובים – סביבה הולמת להולכי רגל
- גופי מים עיליים ותת קרקעיים מיובשים, מזוהמים ורעילים שרובם אינם אלא תעלות ביוב של שפכים עירוניים ותעשיתיים
- הכינרת – מאגר המים החשוב ביותר במדינה עומד בפני הכחדה; הירדן מזמן הפך לתעלת שפכים; ים המלח הולך ונעלם ובמקביל מתרבים הבולענים
- ניהול כושל של פסולת ביתית ותעשיתית עד כדי הרס בלתי הפיך של הסביבה הטבעית ואיום על בריאות ואף על חיי אדם.
בנוסף על הנתק הבינמשרדי הקיים בשלטון המרכזי, מתקיים גם נתק לא בריא בין יחידות ההכשרה המקצועית בתחום התכנון המרחבי. בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון בה לימדתי, כמעט שלא הייתה קיימת תקשורת בין מנחי הסטודיו של מסלול האדריכלות ואלה של המסלול לתכנון עיר ואזור. הייתרון הפוטנציאלי של לימוד בקבוצות מעורבות משני המסלולים לא נוצל, וכמעט לא עלה על הפרק. ניסיתי לשנות זאת אבל נכשלתי. נראה לי כי בהווה, כאשר לימודי תכנון עירוני מתפשטים בקרב מוסדות ההשכלה הגבוהה, ובמקביל לימודי אדריכלות, אותו מצב של שתי קבוצות זרות זו לזו מתגבש בשאר האוניברסיטאות.
תכנון ערים ותכנון תחבורה גם הם שני מסלולי לימוד שראויים לחבור חיבור הדוק ו/או להציע תאר משולב דו-חוגי. גם רעיון זה עלה בטכניון ונפל הודות "לקנאת סופרים" ומשחקי אגו. נראה לי שאם נרצה לשפר ולו במעט את מצב הסביבה המרחבית (הבנוייה והטבעית), אזי מוטב שנתחיל להאזין זה לזה, לפרגן אחד לשני, ולשתף פעולה במקום להכשיל זה את זה. האם אנחנו מסוגלים?
ולבסוף אזכיר את שפע הגופים ההתנדבותיים שעניינם הסביבה המרחבית. השפעתם יכולה להיות חיובית יותר ומורגשת יותר אילו היו טורחים לפעול תחת מטרייה מתואמת אחת, משפרים את רמת היידע המקצועי של חבריהם, מכוונים את פעולותיהם על פי סולם קדימויות המסוגל להבחין בין עיקר וטפל, ומודעים לכך שאין ארוחות חינם. בהקשר הזה אני עדיין טוען כי עיכוב קו הרכבת המהיר לירושלים הוא מחיר גבוה מדי אפילו בהתחשב בנזק שיגרם לסביבה הטבעית שבדרך.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה