סכסוך הקרקעות בין המדינה והבדואים בנגב

סכסוך הקרקעות בנגב נחשב לאבן מחלוקת עיקרית בין המדינה וקהילת הבדואים. הבדואים טוענים לזכויות בעלות או חזקה על שטחים נרחבים שם, והמדינה מעוניינת לקבץ את קהילת הבדואים אל תוך קומץ יישובים עירוניים או סמי-עירוניים. על פי הבנתי, אצל הבדואים, הקרקע לא רק פלטפורמה להתיישב עליה, אלא בעיקר גם סמל מעמד. על כן, הבדואים "בפזורה" נצמדים אל אתרים חסרי שירותי תשתית בסיסיים כגון מים, ביוב, חשמל, חינןך ועוד. בשוק המקרקעין הארצי שווים של אתרים אלה קרוב לאפס. בעיני נציגי המדינה ערכם של קרקעות אלו נובע מעצם היותם רזרבה לפיתוח עתידי כאשר הם פנויים, ואיום על צירי תחבורה (ועל היישוב היהודי "במדינת תל אביב" ) כאשר הם מאוכלסים על ידי מי שנתפס כגורם עויין פוטנציאלי.

להלן דעתי בעניין:

א. אין סיכוי שהמדינה תקבל את טענתם לזכויות בקרקעות המריבה. אושיות מדינת היהודים בנויים על רעיון "גאולת הקרקע". כאשר רואים באיזו נחישות נצמדים היהודים לקרקעות שמעבר לקו הירוק, קל וחומר שלא ניתן לוותר על שליטה יהודית בתוך גבולות הקו.

ב. גם אם בדרך נס היה לפתע סיכוי, הבדואים לא ייוושעו ולא יגדילו את מעגל השפעתם על ידי שליטה באותן קרקעות אשר שווין הנוכחי קרוב לאפס ואין דרך להפיק מהן הכנסה או עושר. העתיד של הבדואים (ושל שאר קבוצות שוליים) תלוי בכניסתם לתוך השדרה המרכזית mainstream של החברה הישראלית הבתר-תעשייתית. בתמונה הגדולה הם היום חסרי השכלה, חסרי כישורי התמודדות בשוק העבודה, ומזוהים כמעיין נובע של כח אדם שעיסוקו בהברחה, גניבה ושאר מיני פשיעה. חובה על המדינה לעשות את מיטבה כדי לשלוף אותם ממצב זה.

ג. תכניות פיתוח רשת הרכבות של ישראל אל הפריפריה מאפשרות לעשות קפיצת דרך גם ביישובים הבדואים הגדולים על ידי הקמת רובעים מוטי מסילה, תעסוקה והשכלה ( transit oriented district TOD) בפאתי אותם היישובים. רובע כזה בצמוד ליישוב בדואי גדול, והמהווה שער תחבורתי אליו, מסוגל למשוך אליו את אותם יחידים מבין הבדואים שניחנים בלהט היוזמה העיסקית-כלכלית. פרופ' אבינועם מאיר, חוקר ידוע בתחום החברה הבדואית מדווח על היזמות המתפתחת לאט אבל בהדרגה בקרב הבדואים בנגב. פיתוח רובעי TOD עשוי לגרום לפריצת דרך כמותית בתהליך זה.

Meir A. and Baskind, A. (2006) “Ethnic Business Entrepreneurship among Urbanizing Bedouin in the Negev, Israel.” The Negev Center for Regional Development, BenGurion University of the Negev

ד. ראוי להתחיל בפיתוח רובע מוטה מסילה ראשון שישמש דוגמה ומודל לחיקוי, ולעשות זאת במקום עם סיכויי ההצלחה הגדולים ביותר. האתר ההולם הוא זה הנמצא סמוך לעיר רהט ובינה לבין תחנת הרכבת החדשה רהט-להבים. בנימוקים: (1) קרבה לעיר גדולה תמיד עוזרת, במקרה זה העיר באר שבע; (2) רהט עצמה היא יישוב לא קטן ומהווה על כן הן שוק היצע לעבודה והן שוק ביקוש לסחורות ושירותים; (3) ידוע על בעיות הנובעות ממחסור בתעסוקה, בעיות המקרינות על הייחסים עם להבים הסמוכה, מיתר ועוד -- שדרוג רהט רצוי הן לתושביה, הן לשכניה והן לקהילה הבדואית בכלל; (4) קיימת תחנה סמוכה עם מספר רב של רכבות ליום -- אין צורך "להמציא מחדש את גלגלי הרכבת" ; (5) קיים שטח פנוי בין התחנה לעיר רהט, וכך ניתן להקים רובע בעל רצף קרקעי עם רהט.

רהט במערב, להבים במזרח, המסילה והתחנה בתווך

הצד הדמוגרפי של ריבוי נשים

ישראלים רבים רואים בדאגה את ההתפרסות הבדואים בנגב על שטחים לא להם . הגיאוגרף פרופ' ארנון סופר רואה את התופעה כחלק משלים של חגורה ערבית מוסלמית המאיימת לסגור מדרום על "מדינת תל אביב". מרכיב חשוב בתופעv זו של גמיעת שטחי המדינה מתרחש באמצעים דמוגרפיים: בדואים אזרחי מדינת ישראל לוקחים לעצמם אישה שניה ואף שלישית ורביעית (בהתאם למותר על פי דת האיסלם) מתוך אוכלוסיית נשי גב ההר. נשי הבדואים מביאות לעולם ילדים בקצב ילודה הגבוה בעולם, והמשפחות המתרחבות נזקקות ואף פולשות לשטחי מחייה נוספים.

כל זה מוכר וידוע בציבור וגורם "לכאבי ראש" למקבלי החלטות במוסדות המדינה האמונים על הגנת הקרקע. אבל עד לעכשיו לא שמעתי או ראיתי דבר שנאמר על הבעייה הדמוגרפית שהמוסלמים מביאים על עצמם כאשר הם ממשיכים מסורת עתיקת יומין זו של ריבוי נשים.

ידוע לכל דמוגרף מתחיל שהייחס המספרי בין זכרים ונקבות באוכלוסיה הטבעית הוא 1:1 (למעשה 102 זכרים על כל 100 נשים). צרף עובדה זאת אל הנוהג של ריבוי נשים והתוצאה הלוגית היחידה האפשרית היא שנותרים גברים רבים ללא כל אפשרות להשיג בת זוג. אלה הם כמובן הגברים העניים וחסרי העוצמה בחברה המוסלמית. במילים אחרות, גברים בדואים רבים גוזלים את בנות הזוג הפוטנציאליות של עמיתיהם הן בתוך הקהילה הבדואית וכנראה בעיקר בקהילה הפלסטינאית.