גונבים לנו את הים – האמנם?

בפרק הקודם ראינו שבכל העולם, לערים חשובות עם חוף מצודד יש טיילת עם השקף אל המים ובצידה הרחוק מהים חומת בתים גבוהים, לרוב בתי דירות או בתי מלון ולירכתיהם בתי קפה, מסעדות ופאבים. אם בכל העולם זה כך, כנראה שזאת תופעה עם הסבר הגיוני שניתן לחשוף אותו. התופעה מתרחשת על במת שוק המקרקעין של אותה עיר.

בטכנולוגיית הייצור של הרבה מוצרים מצרפים תשומות כגון עבודה והון (הון הוא הציוד שמסייע לעובדים להגדיל את הפריון שלהם). במקומות שהעבודה יקרה מקטינים את מינון העבודה (לכל יחידת תוצר) ומגדילים את כמות ההון. לדוגמה – כספומטים במקום פקידי קופה בייצור שרותי בנק. במקום שהעבודה זולה משתמשים ביותר עבודה ופחות הון. לדוגמה – הרבה פועלים עם אתי חפירה ומעדרים במקום מפעיל יחיד של בולדוזר בייצור שרותי בנייה. הרבה סבלים במקום אגורן אחד עם מפעיל יחיד.

בכלכלה של הקמת בתים מקובל לחלק את התשומות לשניים: (1) האתר, כלומר המגרש עליו יעמוד הבניין; (2) ההון, וזה כולל את שווי כל התשומות האחרות: תכנון, עבודת הבנייה, חומרים, אנרגיה, מים, ניהול הבנייה, מימון, ועוד. בניין שמוקם באתר עם מיקום בעל ייתרון גורם לאנשים להתחרות על השימוש בו, אם על ידי שכירות או רכישה, והתחרות מעלה את מחירו (או את דמי השכירות) בהשוואה לבתים שמיקומם פחות מבוקש. טבעם של אתרים מבוקשים שהם נמצאים במחסור. אם הייתרון נובע מקרבה לביתו של הרבי הקדוש, הרי שמעט חסידים בלבד יכולים לגור בצמוד אליו, וככל שמתרחקים מבית הרבי הייתרון פוחת וכך גם מחיר הדירה. אם הייתרון נובע מקרבה אל הים, הנהר או האגם, הרי שיש אורך חזית מוגבל אל מול אותו גוף מים. על כן הדירות הנבנות על קו המים יקרות יותר, וזאת משתי סיבות: (1) צד הביקוש – רבים מתחרים על המוצר המוגמר כי איכותו גבוהה בגלל הנוף הנשקף; (2) צד ההיצע – קשה לדחוס הרבה דירות לתוך חזית מוגבלת באורכה. כאשר המוצר יקר יותר עולה גם שוויה של התשומה שנמצאת במחסור – כלומר שווי החלקה עם חזית אל המים.

על פי הכלל של החלפת תשומה יקרה או נדירה בתשומה חלופית, אנשים גילו (עוד מזמן – ראו למשל את בתי הקומות בעיר עתיקה בתימן) כי על ידי השקעת יותר הון (לשטח רצפות של המוצר הגמור), אפשר לחסוך בקרקע. במילים אחרות מחליפים תשומה נדירה ומוגבלת "בתשומה סחירה" אשר ניתן לקנות כמויות גדולות ממנה מבלי להשפיע על מחירה. (כמובן מדובר בעבודה, חומרים וכו'.) התוצאה היא בניית בתים מרובי קומות, מרובי שטח-בנוי, מרובי דירות בהן גרים דיירים רבים שיכולים להשקיף דרך חלונות רבים על הנוף הכחול. וזאת במקום אותם דיירים בודדים אשר "וועדת השיכון" (מהפרק הקודם) מחליטה שרק הם הראויים לגור על קו המים.

תוך כדי מציאת הפיתרון לאריזה דחוסה יותר של חלונות המשקיפים על הנוף, נוצר ערך מוסף עוד יותר: הדירות הגבוהות יותר מבוקשות יותר כי גבוה זה גם יוקרתי וגם רואים יותר טוב, ומכאן הפנט-האוס למיליוניון העליון – מושא לקנאת כולנו.

טוב, מה לעשות בשוק חופשי הכסף מדבר, ובמקרה זה (כמו ברבים אחרים) נגרם מצב יותר טוב ליותר תושבים במקום למיעוט קטנטן ומיוחס. (The greater good for the greater number). כן, מישהו כבר אמר "לשוק אין משוא פנים".

ובכל זאת האם גנבו לנו את הים? נכון שלא לכל אחד יש הכנסה המאפשרת לו לגור על קו המים; אבל הודות לתכנון נכון – וזה כנראה המצב בכל המקומות שראינו בפרק הקודם, כל אחד יכול לטייל על קו המים, לאכול, לשתות ולבלות (וגם, אם אתה בתל אביב, לטוס ללא מורא עם האופנוע שלך על טיילת הולכי הרגל...).

ומה עם הסתרת הבריזה מהים? אם שמתם לב ביום קר, הקור מכיוון הים חודר לאורך הרחובות הניצבים אליו ומשם הוא מתפשט. כך גם עם הבריזה המגיעה בערבי הקיץ. היא זורמת מצויין לאורך גורדון, פרישמן, בוגרשוב והתחלת אלנבי. (זוכרים חוק ברנולי משעור הפיזיקה?). נכון שישראל היא ארץ חמה, אבל בימים אלו קיבלנו תזכורת שיש לנו גם חורף. בימים קרים, אני שמח שלא ביטלו את הבתים בשורה הראשונה על קו המים; זה מאפשר לי למצוא מפלט מהצינה והקור ברחוב של השורה השנייה.