בתים נטושים, גרפיטי וכיכר חרבה

ג'וליאני, ראש העיר המיתולוגי של ניו-יורק, הפך לאגדה כאשר קיבל עיר ענק במצב גרוע (עם לכלוך, פשיעה ברחובות וברכבת התחתית, אינסוף פושטי יד, שחיתות ציבורית וכו') וכשהלך, מסר עיר נקיה, בטוחה ומשגשגת. כצעד ראשון ומקדים למלחמה בפשע ובעזובה יצר ג'וליאני כוח משימה לסילוק הגרפיטי וללוחמה בוונדליזם. הגרפיטי, הוא אמר, הוא סימן ראשון לראש קטן, לאי-אכפתיות, וקיומו מאותת "לרעים" כי הם מוזמנים להמשיך ולהשחית את נכסי העיר. המאמץ הניב מחיקת יותר מחצי מליון מ"ר של גרפיטי מקירות ניו-יורק ולהסרתו מכל קרונות הרכבת התחתית, שוב ושוב, עד אשר חדלו "הגרפיטאים" ממלאכתם הבזוייה.

גרפיטי הוא סימן הכר של מקומות מוזנחים ללא בעל בית שאכפת לוף או שכדאי לו לשמור על ערך הנכס שלו, על נקיון ואסתטיקה ברשות היחיד והרבים.

עד לפני זמן לא רב היה רחוב דיזנגוף במצב שפל אשר נגרם הודות לתהליכים מאקרו-אורבניים, תהליכים אשר לפרנסי העיר כמעט ולא היתה דרך להשפיע עליהם: בעיקר נדידת ילידי רובע גדס (הצפון הישן) שהקימו משפחות, אל הפרברים; הנהירה אל הקניונים ונטישת הקניות והבילוי ברחוב; והגידול העצום בכלי רכב פרטיים. שינוי באורחות חיים החזיר פלחי אוכלוסיה

מסויימים (שוחרי הפעילות שהם צעירים וקשישים חסרי מנוח) להסתער מחדש על הדיור, המסחר והבילוי ברובע.

התעוררות זו לחיים חדשים פוסחת על "עיגול דיזנגוף" שחלקו ממאן להתעורר, לא מעט בגלל המבנה הגרוטסקי שבא במקום הכיכר המגוננת ואלגנטית שהייתה סמלה של העיר הלבנה. המבנה הלא ראוי אשר תפס את מקומה של הכיכר היפה ואימץ את שמה, יצר סביבה מיידית מכוערת ודוחה עוברים ושבים. פעילות המסחר הקמעוני בשולי המעגל התדרדרה ואף ננטשה. כך ננטש הבניין בדיזנגוף 94-96 במפגש הרחוב והמעגל; ולמרות שחזיתו שופצה ונצבעה לפני חודשים לא רבים, היא מכוסה כולה בגרפיטי טרי. פלטפורמת הבטון הפכה בין השאר לזירת תרגולים של רוכבי אופנועים העולים ויורדים חליפות, ועושים רונדלים בחללים המוזרים והצרים שנותרו על המדרכה בין "המבנה" לבין חזיתות הבתים.

העיריה מצהירה מדי פעם כי בכוונתה לשחזר את הכיכר המקורית. במקום להסס עליה לעשו מעשה ולהעלות את הבולדוזרים לאתר – כבר מחר בבוקר. אם התרוץ הוא מחסור במזומנים, הקופה תתמלא מחדש עד מהרה כתוצאה מזינוק בשווי המקרקעין שמסביב, מהטל ההשבחה הצפוי ומעסקים משגשים וארנונות מוגדלות.