עשרת ימי תשובה – ימים של חשבון נפש גם למשומד כמוני. בעצם ימי שאלה: מה התרומה הראוייה של מקצועות התכנון המרחבי, אדריכלות, עצוב עירוני, תכנון עיר, תכנון אזור, לחברה הישראלית?
בספרו "התנגשות התרבויות" כותב הנטינגטון רשימה של סימפטומים המאפיינים תרבות שוקעת, והם:
1. עליה בהתנהגות אנטי חברתית, כגון פשיעה, שימוש בסמים, ואלימות בכלל;
2. השחקות המשפחה, הכוללת עליה בשעור הגירושין, ילדים מחוץ לנישואים, הריון של בנות עשרה, וגידול במספר המשפחות החד-הוריות;
3. ירידה בהון חברתי, כלומר ירידה בחברות בארגונים התנדבותיים, וירידה ברמת האמון בין אדם וזולתו;
4. החלשה כוללת של "אתוס העבודה" ועליה בנטייה לפינוק עצמי וצריכה מוגזמת;
5. ירידה במחויבות לרמת הלימוד ולפעילות אינטלקטואלית, המשתקפת ברמת הולכת ושוקעת של השגים לימודיים.
במקור נכתבה הרשימה כדי לזרוק אור על חוליי החברה האמריקאית. אנשים שלא יודעים זאת אומרים לי, לאחר שאני מראה להם את הרשימה ללא המקור, כי מדובר בישראל.
במאזן חשבון הנפש שלי אני שואל, האם קהילת התכנון בישראל מסוגלת לתרום משהו כדי לבלום, במישרין או בעקיפין, ואף להפוך כיוון תהליכים אלו אצלנו? אם אין לקהילת התכנון השפעה כל שהיא בנושאים מרכזיים אלו של חיינו, אולי רצוי שנסגור את הבסטה, או לפחות נתיימר פחות בחשיבות העיסוק בתכנון המרחב הבנוי, ונודה בכך כי אנו עוסקים בטפל, לא בעיקר.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
רשומות
2 תגובות:
חבל לראות שגם אתה נופל לדמגוגיה היסטרית של התקשורת בכל התיאור של החברה הישראלית - וזאת על אף שאין קשר למציאות.
1. עליה בפשיעה ועליה באלימות? סטטיסטית זה פשוט לא נכון. כן, קל להגיד בתקשורת "גל אלימות" כאשר אף אחד לא באמת הולך למספרים האמיתיים - אבל למעשה יש ירידה בפשיעה הכללית בישראל ויציבות באלימות (ישראל למעשה במקום טוב מאד ביחס הרציחות לעומת גודל האוכלוסיה ביחס לשאר העולם לדוגמא).
2. גידול בהיריון של בנות עשרה? האם באמת זה המצב בישראל? אני בספק רב.
3. אם כבר, המצב הוא הפוך - יש עליה גדולה מאד בעשור האחרון הן במספר העמותות והן באחוז הישראלים שעוסקים בהתנדבות דבר שאולי מעיד על התפוררות הממשל, אך דווקא מסמל עלייה גדולה בסולידריות החברתית.
בקיצור, לפני שכותבים משפטים קשים כמו "שיש לבלום את כיוון תהליכים אלו", כדאי שתשאל את עצמך האם תהליכים אלה בכלל מתרחשים בישראל - או שמה גם אתה הולך שבי אחר העיתונות המתלהמת שמעדיפה לדחוף לאנשים גם המצב רע מבלי להתייחס לעובדות עצמן.
זו שאלה מרתקת.
אני חושב שלמתכננים יש אפשרות לתרום במידה מסויימת לשיפור המצב, לפחות בחלק מהתחומים. ההרגשה שלי - ואני מודה שהיא לא מבוססת מאוד - היא שחלק גדול מערי ישראל מתוכננות בצורה שמעודדת תחרות בין אנשים ולא שיתוף בין אנשים. לדוגמה, הערים שאין בהן עירוב שימושי קרקע ותחבורה ציבורית יעילה מחייבות את התושבים שלהן להשתמש ברכב פרטי כמעט לכל פעילות מחוץ לבית, ורכב פרטי הוא מטבעו צורת תחבורה תחרותית, אנוכית וכוחנית. האם יש לכך השלכה על תחומי חיים אחרים? לדעתי כן, אבל אין לי מושג אם יש לכך סימוכין במחקרים. מישהו יודע?
הוסף רשומת תגובה