ולבסוף חזרנו אל הכיכר המרכזית. השמש כבר ירדה והדופן המערבית הטילה את צילה על כל הכיכר. התישבנו לאכול ולהנות מהנוף העירוני. הכיכר היתה הומה מאדם. היו שם כווו-לם.
רשמנו לעצמנו שהכיכר הגדולה, היפה וחסרת הצל מכסה חניון רכב פרטי גדול הבנוי מתחת עם גרם מדרגות הקשר בין השניים. ראינו מרחוק את הרחוב הראשי (וייצמן) הגבוה מהכיכר ומשקיף אליה, את משטח הדשא המשופע הגובל ברחוב וגם, באלכסון 45 מעלות, רמפה רחבה היורדת אל הכיכר. כאמור השמש יקדה, ובאזור הלא מוצל היו מתי מעט נפשות, בעיקר גולשי גלגיליות מושבעים שלא נרתעים מקצת שמש. התכוננו לעזוב אבל החלטנו שעוד נחזור בטרם ערב.
היעד הבא: עוברים גשר הולכי רגל במפלס הכיכר ומגיעים אל קניון ערים שבו ביקרתי עוד במאה הקודמת, וגם אז הוא מצא חן בעיני כי הוא פתוח ואינו מפנה את גבו (כלומר קיר ללא פתחים) אל המרחב הציבורי שמסביב. הקניון בנוי מסדרה של גלריות מסחריות וביניהן מרחב לא מקורה ויש לו גם קטע (קצר מדי) של קימרון דו קומתי חצי שקוף ובו שולחנות וספסלים. החלק הכי יפה של קניון ערים היא הפיאצטה הנעימה עם בריכת נוי ומזרקה.
היעד הבא: שוב עוברים גשר ומגיעים אל רובע מגורים ייחודי. שביל כניסה מגונן מוביל אל חלל מרכזי בגודל הולם את יעודו. החלל בחלקו ירוק מאד ובחלקו משטחים מרוצפים המיועדים לשימושים של קהלים שונים: פינת משחקים לילדים, מקום לאמהות עם פעוטות ואמפי קטן שעשוי למשוך נוער להתרועע בתוכו או מסביבו. מן החלל המרכזי מסתעפים עוד שלושה שבילים מאד מגוננים ויפים. לא רואים מכוניות. אבל הן קיימות במשטחי חנייה נגישים המותרים מאחורי הבניינים אשר גובלים עם השבילים. העסק עובד ממש לפי הספר. רובע המגורים, למרות שהוא בנוי מבתים באותו סיגנון, אינו מזכיר "שיכון" כלל וכלל. אולי אפשר לתאר אותו "כקמפוס לא אקדמי".
ולבסוף חזרנו אל הכיכר המרכזית. השמש כבר ירדה והדופן המערבית הטילה את צילה על כל הכיכר. התישבנו לאכול ולהנות מהנוף העירוני. הכיכר היתה הומה מאדם. היו שם כווו-לם.
בימים האלה, בעידן האי וודאות, כאשר כל העולם המוכר לנו מאבד את יציבותו (ואולי את שפיותו), נדמה שהעיסוק בקטנות כגון "רחוב", "כיכר", "הולך הרגל וסביבתו", נראה כסידור כורסאות מרגוע על סיפון הטיטניק. אבל מה לעשות, זה התחום בו אני מתיימר לדעת משהו.
על כן, לפני מספר ימים גררתי את ידידי הצעיר והמלומד, יואב לרנר, אל עיר לוויין בגוש דן — אל כפר סבא. גילינו שם מרכז עיר מצליח ופועם כשבליבו כיכר שלא הייתה מביישת כל יבשת. התחלמו את הסיור ממזרח למרכז בשביל מדרגות אל כיכרונת אמפי-תיאטראלית הגובלת בגינת כינרת.
ואמנם היא התגלתה במלוא הדרה.
בתחילה הכיכר נראתה גדולה מדי וחסרת צל, ועל כן ריקה למדי – השעה הייתה בסביבות 15:30.
הדופן המערבית הטילה צל על קטע מהמקום ונמשכנו אליה. כאן ראינו אוסף של דברים טובים: קומת קרקע וקומת גלריה עם סתווין (קולונדות) המכילים מסעדות, בתי קפה וחנויות; פתח מפולש דרכו חוצים את הדופן ומגיעים אל הרחוב שמאחור או אל דירות שמעל; עציצי ענק מרובעים עם עצים שתולים בתוכם וספסלים המקיפים אותם; וגם, סידרה של דקלי קוקוס מתמרים אל על. רשמנו לעצמנו שהכיכר הגדולה, היפה וחסרת הצל מכסה חניון רכב פרטי גדול הבנוי מתחת עם גרם מדרגות הקשר בין השניים. ראינו מרחוק את הרחוב הראשי (וייצמן) הגבוה מהכיכר ומשקיף אליה, את משטח הדשא האלכסוני הגובל ברחוב וגם, באלכסון 45 מעלות, רמפה רחבה היורדת אל הכיכר. כאמור השמש יקדה, ובאזור הלא מוצל היו מתי מעט נפשות, בעיקר גולשי גלגיליות מושבעים שלא נרתעים מקצת שמש. התכוננו לעזוב אבל החלטנו שעוד נחזור בטרם ערב.
היעד הבא: עוברים גשר הולכי רגל במפלס הכיכר ומגיעים אל קניון ערים שבו ביקרתי עוד במאה הקודמת, וגם אז הוא מצא חן בעיני כי הוא פתוח ואינו מפנה את גבו (כלומר קיר ללא פתחים) אל המרחב הציבורי שמסביב. הקניון בנוי מסדרה של גלריות מסחריות וביניהן מרחב לא מקורה ויש לו גם קטע (קצר מדי) של קימרון דו קומתי חצי שקוף ובו שולחנות וספסלים. החלק הכי יפה של קניון ערים היא הפיאצטה הנעימה עם בריכת נוי ומזרקה, אלי משקיף קפה ארומה הבנוי בסגנון של שלד ולוחות שקופים, בדומה לגינת חממה טרופית.
היעד הבא: שוב עוברים גשר ומגיעים אל רובע מגורים ייחודי. שביל כניסה מגונן מוביל אל חלל מרכזי בגודל הולם את יעודו. החלל בחלקו ירוק מאד ובחלקו משטחים מרוצפים המיועדים לשימושים של קהלים שונים: פינת משחקים לילדים, מקום לאמהות עם פעוטות ואמפי קטן שעשוי למשוך נוער להתרועע בתוכו או מסביבו. מן החלל המרכזי מסתעפים עוד שלושה שבילים מאד מגוננים ויפים. לא רואים מכוניות. אבל הן קיימות במשטחי חנייה נגישים המותרים מאחורי הבניינים אשר גובלים עם השבילים. העסק עובד ממש לפי הספר. רובע המגורים, למרות שהוא בנוי מבתים באותו סיגנון, אינו מזכיר "שיכון" כלל וכלל. אולי אפשר לתאר אותו "כקמפוס לא אקדמי".
ולבסוף חזרנו אל הכיכר המרכזית. השמש כבר ירדה והדופן המערבית הטילה את צילה על כל הכיכר. התישבנו לאכול ולהנות מהנוף העירוני. הכיכר היתה הומה מאדם. היו שם כווו-לם.
בביקור הבא שלנו נלך לגלות את שאר רשת ההליכה של כפר סבא. מה שברור הוא שדברים עירוניים מוצלחים אינם קורים מעצמם. היה כאן צירוף נדיר של אנשי תכנון, שלטון מקומי ואנשי פיתוח נדל"ן שחברו יחד ליצור את הסביבה הנאותה. כל הכבוד להם!
אני לא יודע אם תכנית תל אביב 1931 (צד שמאל) היא אמנם זאת שהכין פטריק גדס, אבל היא נקראת על שמו, וכך גם הרובע שהיא מתארת – מפאתי דרום שדרות רוטשילד ועד סביבת שדרות נורדאו בצפון. עליה ועל התצ"א בצד ימין הוספתי כמה קווים וכתמים בצבעים אדום וירוק. האדומים הם הרחובות המסחריים העמוסים בעוברים ושבים, חנויות ובתי קפה. הירוקים הם השדרות העירוניות, הכיכרות החשובות וגן גדול אחד (גן מאיר). יחד, האדום והירוק יוצרים רשת הולכי רגל שעושה את ליבת תל אביב תל אביב למה שהיא – "מקום נעים הליכות" (לא יכולתי להתאפק ממשחק המילים). הוספתי עוד שני צבעים לשני רחובות עם פוטנציאל לא מנוצל, האחד בצהוב, לקטע לגורדון בואכה כיכר רבין, והשני בוורוד לפינסקר המחבר את מה שהיתה כיכר דיזנגוף למה שהיתה כיכר מוגרבי. מעניין באיזו קלות בלתי נסבלת כיסחנו את שני האתרים החשובים הללו. ובכל זאת, התכנית מן הסתם כל כך חזקה והולמת את העיר כך שצורתה הכללית והכוונות שמאחורי הצורה נשמרו במידה רבה.
ברשימות הבאות אכתוב כיצד אני חושב ראוי וניתן לתקן כמה תיקונים ולהשלים כמה השלמות על מנת לנצל את הנכסים שירשנו, לשמור עליהם וללטש אותם. אמות המידה שלי ינבעו מתכונות טובות שקיימות ברובע זה ואשר ראוי להנציחן ולחדדן. חלק מהתכונות בנוי על זוגות של ניגודים: התמצאות לעומת מיסתורין והפתעה; צירים ללכת בהם שמובילים בין מוקדים המזמינים לשהות, לקחת פסק זמן; ירוק ורגוע אל מול סואן ומרתק, ונקודות המפגש ביניהם; סגור ומחבק לעומת פתוח ומרחיב אופקים; פורמאלי ומעומלן לעומת זרוק ופרוע...
ברשימה הבאה אכתוב על סגירת כמה מהפערים ברשת הירוקה, או לחלופין הסרת מחסומים בה.
איור 2: שממה על טהרת הבטון והפלסטיק
מבנה "הגשר" הנוכחי הוקם על פי מיטב המסורת של רמיסת המורשת הבנויה של ארץ ישראל: החל בגימנסיה הרצלייה והמשך בקולנוע מוגרבי, גינת הכוזרי בירושלים ובעשור האחרון קולנוע ארמון בחיפה וכיכר לונדון בתל אביב – כל אלה אתרים נפלאים אשר היו ממוקמים בנקודות מפתח בשלוש הערים הגדולות. העילה למחיקת כיכר דיזנגוף הייתה הקלה על זרימת התחבורה המוטורית. (ראה איור 3).
תארו לכם את ניו-יורק ללא הפלאזה של מרכז רוקפלר, את לונדון ללא כיכר טרפלגר, את ונציה ללא כיכר סן מרקו, את פירנצה ללא פיאצה דה-לה-סניוריה, את סיינה ללא הדל-קמפו או את ניו-הייבן ללא ה- Green. על מקומות דמיוניים כאלה נאמר הפסוק "There is no 'there' there". כל עיר זקוקה לכיכר – לחדר גדול ללא תיקרה, לחלל ציבורי שכאשר אתה נמצא בו אתה יודע שאתה נמצא באותה עיר.
---------------------------------------------------------
היום אנחנו מבכים את שגיאות העבר ובייחוד את הקורבנות שהוקרבו לשווא על מזבח מולך התחבורה. כל "התרגיל" של גישור כיכר דיזנגוף נעשה למטרת זירוז התנועה. היום, על בסיס לימוד משגיאות העבר מתכננים נוקטים באמצעים למיתון תנועה במקומות שחשוב לשמר אותם להולך הרגל.
דוגמה ידועה היא כיכר טרפלגר בלונדון אשר עברה שידרוג: היא חוברה לאחת הדפנות שלה, למדרכה של הגלריה הלאומית הבריטית (כן, על חשבון כביש סואן שבוטל!). ובכלל, מרכז לונדון הוא היום מקום הרבה יותר ידידותי למשתמש הודות למגבלות שהוטלו על תנועת רכב. (איור 4).
איור 4: טרפלגר – גן עדן להולכי רגל
איור 5: החזרת הכיכר, הגינה והמזרקה אל מפלס הרחוב
איור 6: הרעוע מכולםׁ(בינתיים עבר עבודת צבע...)
איור 7: בתים סביב הכיכר ששוקמו ספונטאנית
רשומות
