יום שישי, 1 באוגוסט 2008

יש לי ארץ אחרת – והיא מחוץ למדינת תל אביב

לפני כשנתיים וחצי אישרה ממשלת שרון תכנית רבתי לפיתוח הנגב, בתקציב מיועד של 17 מיליארד שקלים לעשר שנים. צוות התכנית שנקרא "דרומה – עידן הנגב", אומץ על ידי המשרד לפיתוח הנגב והגליל וממשיך את עבודתו "פול גז בניוטרל". מאחר שעבר כבר רבע מטווח זמן התכנון, ראוי היה לראות כבר בשטח פרוייקטים בשווי של 4 מיליארד שקל. אבל זה לא קרה; תקציב הענק התאייד. בעקבות מלחמת לבנון השניה הוקם וחבר ל"דרומה" צוות שני, "צפונה – שמים את הצפון במרכז" שמו, והוא אמור לתכנן את התכנית שתיישב ותצמיח את הגליל והעמקים.

עוד "דרומה" ו"צפונה" שוקדים על התכניות הגדולות לנגב ולגליל, והנה התבשרנו אודות חבל ארץ שלישי, הערבה, שבקרוב יזכה לעדנה (לפחות על הנייר). כאשר נשאל תעשיין יפני בכיר שעמד בראש תאגיד ענק, מהו טווח התכנון של ארגונו, ענה: 200 שנה. אנחנו יותר צנועים. יוזם פרויקט הערבה מבטיח שם פרנסה ל- 3 מיליון מועסקים תוך 40 שנה בלבד.

בינתיים פועלים "כוחותינו בשטח". כלומר, משרד האוצר ומשרד התחבורה עומלים כדי לספק את התשתיות הנחוצות. בזה אחר זה נמחקות השלוחות המתוכננות של רכבת ישראל לכרמיאל, לעפולה ובית שאן, לירושלים (הקו המהיר), והשלוחה שאמורה לחבר את המרכז לאשדוד בואכה באר שבע דרך "עיירות הקיפוח" שדרות, נתיבות ואופקים.

ובמקביל, מעודד מנהל מקרקעי ישראל שני פרויקטים להפקת אנרגיה באמצעות השמש, אשר יצאו לדרך ביוזמה פרטית; וזאת על ידי עדכון תלול של מחיר הקרקע, כלפי מעלה – קרקע בנגב שאין לה כל שימוש חלופי אחר, ועל כן שוויה היום הוא אפס.

הבה נצפה קדימה 40 שנה ו- 3 מיליון מועסקים – שהם, בל נטעה, מייצגים 9 מיליון נפש. וזה אמור להתרחש במקום הכי מרוחק ממרכז הכובד של ישראל היום, בתנאי אקלים קשים ומקורות מים מוגבלים. במשך 50 שנה מנסה המדינה לגרום לקומץ של עיירות פיתוח להגיע להמראה כלכלית, חברתית ודמוגרפית. רובן אינן מצליחות לעבור את רף 20 האלף, ורובן במרחק נגיעה מאזור הצמיחה הנמרץ של שפלת החוף ובירתה תל אביב. והנה, מול עינינו עומד להתרחש הנס: 3 מיליון מועסקים בערבה!

נניח כי רק שליש מאותם מתיישבי הערבה של שנת 2050 יהיו יהודים (השאר ירדנים). מדובר במינון שנתי ממוצע של 100,000 חלוצים (מהגרים, מתנחלים?) אשר לא רק יגיעו, אלא גם ישגשגו, יכו שורשים ויהפכו את המקום למגנט המושך עוד ועוד מהגרים. כדי לאמוד את ההסתברות המזערית של התיישבות מסיבית בחבל הערבה, די להסתכל בעיירות הקיפוח שלנו, שלא רק שאינן מושכות מהגרים, אלא מאבדות ברציפות את התושבים החזקים ואת הצעירים המשכילים שלהן, הנוהרים אל מדינת תל אביב, אם לא הרחק ממנה אל מעבר לים.

ואם לא די בלקחי עיירות "אי-הפיתוח", אזי קורותיהן של יוזמות "דרומה וצפונה" מלמדות כיצד כוונות גרנדיוזיות מתנפצות על סלעי המציאות והפוליטיקה שלנו.

פיתוח מרחב ישראל מחוץ לגלעין (המשולש חיפה, תל אביב, ירושלים) הוא צורך קריטי ומיידי. אך ראוי להגשים יעד זה בחוכמה. החוכמה היא הידע התיאורטי והאמפירי שהצטבר מאמצע המאה ה-20, הניזון מניתוח הצלחות וכשלונות בתחום הפיתוח האזורי, תחום קשה וחמקמק, המשלב כלכלת צמיחה עם מדע האזור.

כאשר נזקק האדם לטיפול רפואי או ניתוח הוא יעשה שמיניות באוויר (כולל מסירת מעטפות מזומנים) כדי להגיע לידיו האמונות של "הפרופסור". אבל בנושאים כמו יישובו של אזור צחיח או הקמת עיר חדשה "כולנו חכמים, כולנו יודעים את התורה". ובכן לא בדיוק.

מאז ראשית ימיה של המדינה הוכרזו הצהרות אינספור על הצורך ליישב את הספר, ונזרקו לשוא אוצרות רבים למטרה זאת. במקביל הוקמו מוסדות מדינה שתפקידם היה לעצור את פיתוח רצועת החוף. אך ללא הצלחה. החיים גברו על הכוונות הממלכתיות. שפלת החוף בין תל אביב וחיפה היא אזור הצמיחה הנמרץ והמשגשג ביותר בישראל, ומרכזה "מדינת תל אביב" הוא המנוע העיסקי והחלון של ישראל אל העולם. במקום להילחם בכוחות החיים של חבל ארץ חשוב זה, ראוי ללמוד ממנו מהם סודות השגשוג והצמיחה, ולשכפל את הצלחתו בהדרגה אל עבר המרחב הישראלי.

בכל העולם, הערים המצליחות, כלומר הערים המושכות ומחוללות תושבים משכילים ויצירתיים, הממציאות ומשיקות מוצרים שוברי שוק והמייסדות עסקים חובקי עולם, אינן ישובים קטנים ומבודדים. הערים המצליחות שזורות במרחב כמחרוזות של פנינים לאורך קווי תחבורה, תקשורת וקשרי עסקים, מידע, מדע ותרבות. ההצלחה שלהן נובעת מהריכוז העצום של הון אנושי הקיים והמתרבה בתוכן, וכמובן מהחליפין הבין-יישובי הרצוף המתאפשר הודות לערוצי התחבורה והתקשורת ההולכים ומשתכללים. העיר הגדולה (המטרופוליס) והמסדרון הרב-עירוני (המגלופוליס) מחוללים שוקי ענק הן של מוצרים ושירותים והן של עבודה. הסיבה לכך היא "הידע המרחף באוויר" במקומות אלה. (Alfred Marshal 1920, Jane Jacobs 1967, 1985). מקומות אלו מהווים מגנט המושך אליו את "המעמד היצירתי" (Richard Florida 2002).

ובכן, ישראל בשנות קיומה המעטות הצליחה לחולל מסדרון פיתוח וצמיחה מוצלח ברמה בינלאומית ברצועת החוף, הלא הוא "הגלעין", כמעט למרות רצונה המוצהר. הדרך ליישב את המרחב הישראלי שמחוץ לגלעין היא למתוח את מסדרון ההצלחה בשני קצותיו. אין צורך להמציא את הגלגל; אנחנו כבר התחלנו לצעוד בכיוון הנכון, אבל נעצרנו וכאילו אבדה דרכנו:

·
תכנית האב לתחבורה יבשתית נשענת על השלמת כביש חוצה ישראל ומתיחתו כלפי הצפון והדרום
·
תכנית האב של רכבת ישראל כוללת שלוחות לכרמיאל; לעפולה ובית שאן; קו מהיר לירושלים; ושלוחה מהמרכז אל באר שבע דרך עיירות הפיתוח.

שני הפרויקטים החיוניים האלו תוכננו, תוזמנו ותוקצבו. אבל בסבך הפוליטיקה וחישובי "החור שבגרוש" של האוצר, הם מתרחקים מאיתנו ונדחים שוב ושוב. חשוב מאד להתעשת ולעמוד על סיום שלם ודחוף של שתי מערכות התחבורה שבניגוד לכינוי "חוצה ישראל" ראוי לקרוא להם "מחברי ישראל".

מחקר שהסתיים עכשיו בטכניון מראה כי בכל יישוב ספר שיחובר לרשת הרכבות יעלה הפריון הכלכלי ויגדל רדיוס היוממות. התוצאה – עלייה בשכר ובערכי הנדל"ן (לק, בכור וגת 2008). מחקר טרי של חוקרים בבנק ישראל גילה כי הנוסעים לעבודה ברכבת משתכרים יותר (רוני פריש ושי צור, 2008). שני הצוותים לא היו מודעים זה לזה. אך ממצאיהם משלימים ותומכים האחד בשני.

רשת רכבות יעילה (רצוי מחושמלת) מהצפון הרחוק ועד צומת הנגב (עם שלוחה לעמקים ושלוחה מהירה לירושלים) יכולה לתרום להגשמת החזון הנכסף של פריסת האוכלוסין והתעסוקה. בד בבד חשוב להקים רובעים מוטי מסילה (transit oriented districts) בצמוד לכל אחת מ- 20 התחנות שתתווספנה. רובע מוטה מסילה מוגדר כמוקד תעסוקה ומסחר הצמוד לרציפים, ומסביבו טבעת מגורים בטווח הליכה מאותו מוקד. טווח הליכה פירושו רובע עם רדיוס של כחצי קילומטר, וזה אומר שטח לבנייה בגודל של כמעט קילומטר מרובע. על כל משבצת כזאת ניתן יהיה ליישב הרבה תושבים ועסקים עתידיים אשר יזדקקו פחות לרכב הפרטי לצורך יוממות. אחת הדוגמאות המוצלחות של רובע מוטה מסילה, דוגמה המוערכת ונלמדת, היא עיירת הלווין של סטוקהולם, KISTA המכונה גם אריקסון סיטי.

בשיטה הזאת נקבל בנוסף לפריסת ההתישבות, תוצר לוואי מבורך: הכבישים יהיו פחות עמוסים, צריכת דלק תפחת, איכות האוויר תעלה, ועם פחות קילומטרג' בדרכים סביר שתהיינה גם פחות תאונות דרכים. במילים אחרות, במקום רק לדבר על "פיתוח בר-קיימא" נממש אותו. אכן "יש לנו ארץ אחרת" מחוץ למדינת תל אביב.



מראי מקום

Alfred Marshal, Principles of Economics, MacMillan, 1920

Jane Jacobs, The Economy of Cities, Random House, 1969

Jane Jacobs, Cities and the Wealth of Nations, Random House, 1984

Richard Florida, Rise of the Creative Class, Basic Books, 2002

ערן לק, שלמה בכור, דניאל גת,

Equity and Efficiency Effects of Rail Transport Improvements, Journal of Transportation and Land use, Volume 1, Issue 2, 2008, forthcoming

רוני פריש ושי צור, "השקעה בתשתית תחבורתית, יוממות ושכר", סידרת מאמרים לדיון, אפריל 2008, מחלקת המחקר, בנק ישראל


תגובה 1:

לוטם אמר/ה...

ויז'ן מצוין רק חבל שהמדינה לא מוכנה להצטרף אליו במלוא המרץ. כנראה טוב לה שנשמור את הרכבים.. ושהאזור לא יהיה מחובר. הממשלה הרי מרוויחה - מיסי רכב, דלק, טסט כל שנה, ביטוח חובה, ביטוח מקיף. לא אכפת להם. עוד כסף לקופה ולמימון מדינת הרווחה.