רשת המסילות המורחבת -- אמצעי לפריסת האוכלוסייה והתעסוקה

רשת המסילות של רכבת ישראל עברה כברת דרך בעשור האחרון והיא מתוכננת לשלוח שלוש שלוחות עמוקות לפריפריה בטווח הקרוב: לכרמיאל; לעפולה ובית שאן; ולשדרות, נתיבות ואופקים בואכה באר שבע.



תוכנית נועזת זו, אם תוגשם במלואה, עשויה סוף סוף לאפשר פרישה רחבה של האוכלוסיה והתעסוקה בישראל. אני אומר "לאפשר" כי המיזם הזה הוא תנאי הכרחי אך לא מספיק. תחבורה מסילתית נוחה, מהירה וזולה עשויה לתרום רבות למען יצירת תנאים המושכים אוכלוסיה חזקה ועסקים משגשגים, אבל להשגת תנאי האופטימום ראוי לפתח שימושי קרקע משלימים סביב התחנות; במילים אחרות, לפתח סידרה של רובעים מוטי מסילה (TOD: transit oriented districs).

רובע מוטה מסילה מורכב ממרכז תעסוקה ומסחר צמוד לרציפים וטבעת של מגורים במרחק הליכה מהמרכז החדש. מרכז חינוך איכותי כחלק מאותו TOD עשוי להגדיל מאד את הסתברות ההצלחה במשיכת עסקים ואוכלוסיה השגית.

"דיזנגובה פינת אלוזורובה"

עכשיו, כאשר תל אביב חוזרת לתפוס את מקומה הראוי, ורחוב דיזנגוף קם כעוף החול לתחייה, עכשיו זמן הולם לניצול ההצלחה ומינופה. האורבניסט קווין לינץ' סיכם את מה שידוע אינטואיטיטיבית: בעיר טובה אפשר להבחין בצירים ובמוקדים. דיזנגוף הוא לבטח ציר חשוב. והראייה, ביום שישי האחרון שחפף עם פורים השתרכו תורים ארוכים בפתח מסעדות ובתי קפה ברחוב, והמדרכות היו עמוסות בהולכי רגל. גם בימים רגילים הרחוב שוקק.

ציר חשוב רצוי שיקשר בין מוקדים חשובים, (וזה מחזיר אותי לצורך להתמיד בלחץ הציבורי להחזיר את כיכר דיזנגוף אל מפלס הרחוב). במקביל, ראוי לנצל חלון הזדמנות שנפתח עכשיו להקמת מוקד שני על ציר דיזנגוף, בצומת החשוב בפינת ארלוזורוב.

במרחק נגיעה מאותו צומת עומד לו בשיממונו אתר מוסך דן הבולט בכיעורו ובאי התאמתו לרקמה העירונית שהתפתחה מסביבו.

לאחר דרך חתחתים של תכנית רודפת תכנית, גאות ושפל בשוק הנדל"ן וסידרת בעלים מתחלפת, מסתבר שגם הפרוייקט האחרון הולך לסל ונבחר מתכנן חדש. זאת ההזדמנות להחליף דיסקט ולראות את האתר לא רק במבט של "ניצחון פרטי"(כלומר תשואה מקסימאלית ליזם ולבעלי הקרקע) אלא גם "ניצחון ציבורי", כלומר תרומה ארוכת טווח לרחוב, לרובע ולעיר.

בין האתר לבין צומת דינגוף עומדים שני בניינים ישנים בני קומותיים שלוש אשר פינויים יחשוף את הפרוייקט אל הצומת ויגרום לו לעלות ליגה. במקום עוד מגדל מגורים סתמי על ארלוזורוב, תתקבל כיכר ציבורית בצומת החשוב – וכך יווצר עוד מוקד חשוב, עוד דגש אורבני לעיר תל אביב המתחדשת.

למגיב האנונימי, חלילה לי מלפגוע ב"קפה בתיה". עכשיו באי הקפה יוכלו לנשום אוויר נקי ולחזות בכיכר שוקקת.

סכסוך הקרקעות בין המדינה והבדואים בנגב

סכסוך הקרקעות בנגב נחשב לאבן מחלוקת עיקרית בין המדינה וקהילת הבדואים. הבדואים טוענים לזכויות בעלות או חזקה על שטחים נרחבים שם, והמדינה מעוניינת לקבץ את קהילת הבדואים אל תוך קומץ יישובים עירוניים או סמי-עירוניים. על פי הבנתי, אצל הבדואים, הקרקע לא רק פלטפורמה להתיישב עליה, אלא בעיקר גם סמל מעמד. על כן, הבדואים "בפזורה" נצמדים אל אתרים חסרי שירותי תשתית בסיסיים כגון מים, ביוב, חשמל, חינןך ועוד. בשוק המקרקעין הארצי שווים של אתרים אלה קרוב לאפס. בעיני נציגי המדינה ערכם של קרקעות אלו נובע מעצם היותם רזרבה לפיתוח עתידי כאשר הם פנויים, ואיום על צירי תחבורה (ועל היישוב היהודי "במדינת תל אביב" ) כאשר הם מאוכלסים על ידי מי שנתפס כגורם עויין פוטנציאלי.

להלן דעתי בעניין:

א. אין סיכוי שהמדינה תקבל את טענתם לזכויות בקרקעות המריבה. אושיות מדינת היהודים בנויים על רעיון "גאולת הקרקע". כאשר רואים באיזו נחישות נצמדים היהודים לקרקעות שמעבר לקו הירוק, קל וחומר שלא ניתן לוותר על שליטה יהודית בתוך גבולות הקו.

ב. גם אם בדרך נס היה לפתע סיכוי, הבדואים לא ייוושעו ולא יגדילו את מעגל השפעתם על ידי שליטה באותן קרקעות אשר שווין הנוכחי קרוב לאפס ואין דרך להפיק מהן הכנסה או עושר. העתיד של הבדואים (ושל שאר קבוצות שוליים) תלוי בכניסתם לתוך השדרה המרכזית mainstream של החברה הישראלית הבתר-תעשייתית. בתמונה הגדולה הם היום חסרי השכלה, חסרי כישורי התמודדות בשוק העבודה, ומזוהים כמעיין נובע של כח אדם שעיסוקו בהברחה, גניבה ושאר מיני פשיעה. חובה על המדינה לעשות את מיטבה כדי לשלוף אותם ממצב זה.

ג. תכניות פיתוח רשת הרכבות של ישראל אל הפריפריה מאפשרות לעשות קפיצת דרך גם ביישובים הבדואים הגדולים על ידי הקמת רובעים מוטי מסילה, תעסוקה והשכלה ( transit oriented district TOD) בפאתי אותם היישובים. רובע כזה בצמוד ליישוב בדואי גדול, והמהווה שער תחבורתי אליו, מסוגל למשוך אליו את אותם יחידים מבין הבדואים שניחנים בלהט היוזמה העיסקית-כלכלית. פרופ' אבינועם מאיר, חוקר ידוע בתחום החברה הבדואית מדווח על היזמות המתפתחת לאט אבל בהדרגה בקרב הבדואים בנגב. פיתוח רובעי TOD עשוי לגרום לפריצת דרך כמותית בתהליך זה.

Meir A. and Baskind, A. (2006) “Ethnic Business Entrepreneurship among Urbanizing Bedouin in the Negev, Israel.” The Negev Center for Regional Development, BenGurion University of the Negev

ד. ראוי להתחיל בפיתוח רובע מוטה מסילה ראשון שישמש דוגמה ומודל לחיקוי, ולעשות זאת במקום עם סיכויי ההצלחה הגדולים ביותר. האתר ההולם הוא זה הנמצא סמוך לעיר רהט ובינה לבין תחנת הרכבת החדשה רהט-להבים. בנימוקים: (1) קרבה לעיר גדולה תמיד עוזרת, במקרה זה העיר באר שבע; (2) רהט עצמה היא יישוב לא קטן ומהווה על כן הן שוק היצע לעבודה והן שוק ביקוש לסחורות ושירותים; (3) ידוע על בעיות הנובעות ממחסור בתעסוקה, בעיות המקרינות על הייחסים עם להבים הסמוכה, מיתר ועוד -- שדרוג רהט רצוי הן לתושביה, הן לשכניה והן לקהילה הבדואית בכלל; (4) קיימת תחנה סמוכה עם מספר רב של רכבות ליום -- אין צורך "להמציא מחדש את גלגלי הרכבת" ; (5) קיים שטח פנוי בין התחנה לעיר רהט, וכך ניתן להקים רובע בעל רצף קרקעי עם רהט.

רהט במערב, להבים במזרח, המסילה והתחנה בתווך

הצד הדמוגרפי של ריבוי נשים

ישראלים רבים רואים בדאגה את ההתפרסות הבדואים בנגב על שטחים לא להם . הגיאוגרף פרופ' ארנון סופר רואה את התופעה כחלק משלים של חגורה ערבית מוסלמית המאיימת לסגור מדרום על "מדינת תל אביב". מרכיב חשוב בתופעv זו של גמיעת שטחי המדינה מתרחש באמצעים דמוגרפיים: בדואים אזרחי מדינת ישראל לוקחים לעצמם אישה שניה ואף שלישית ורביעית (בהתאם למותר על פי דת האיסלם) מתוך אוכלוסיית נשי גב ההר. נשי הבדואים מביאות לעולם ילדים בקצב ילודה הגבוה בעולם, והמשפחות המתרחבות נזקקות ואף פולשות לשטחי מחייה נוספים.

כל זה מוכר וידוע בציבור וגורם "לכאבי ראש" למקבלי החלטות במוסדות המדינה האמונים על הגנת הקרקע. אבל עד לעכשיו לא שמעתי או ראיתי דבר שנאמר על הבעייה הדמוגרפית שהמוסלמים מביאים על עצמם כאשר הם ממשיכים מסורת עתיקת יומין זו של ריבוי נשים.

ידוע לכל דמוגרף מתחיל שהייחס המספרי בין זכרים ונקבות באוכלוסיה הטבעית הוא 1:1 (למעשה 102 זכרים על כל 100 נשים). צרף עובדה זאת אל הנוהג של ריבוי נשים והתוצאה הלוגית היחידה האפשרית היא שנותרים גברים רבים ללא כל אפשרות להשיג בת זוג. אלה הם כמובן הגברים העניים וחסרי העוצמה בחברה המוסלמית. במילים אחרות, גברים בדואים רבים גוזלים את בנות הזוג הפוטנציאליות של עמיתיהם הן בתוך הקהילה הבדואית וכנראה בעיקר בקהילה הפלסטינאית.

סיפורי סבא (המשך ב)

שוב עוברים גשר ומגיעים אל רובע מגורים ייחודי. שביל כניסה מגונן מוביל אל חלל מרכזי ומגונן, בדיוק בגודל ההולם את יעודו. החלל בחלקו ירוק מאד ובחלקו משטחים מרוצפים המיועדים לשימושים של קהלים שונים: פינת משחקים לילדים, מקום לאמהות עם פעוטות ואמפי קטן שעשוי למשוך נוער להתרועע בתוכו או מסביבו.

מן החלל המרכזי מסתעפים עוד שלושה שבילים מאד מגוננים ויפים.


לא רואים מכוניות. אבל הן קיימות במשטחי חנייה נגישים המוסתרים מאחורי הבניינים אשר גובלים עם השבילים.



העסק עובד ממש לפי הספר. רובע המגורים, למרות שהוא בנוי מבתים בסגנון דומה, אינו מזכיר "שיכון" כלל וכלל. אולי אפשר לתאר אותו "כקמפוס , אם כי לא אקדמי". הבתים דומים, אבל לא "משוכפלים".

סיפורי סבא (המשך ג)

ולבסוף חזרנו אל הכיכר המרכזית. השמש כבר ירדה והדופן המערבית הטילה את צילה על כל הכיכר. התישבנו לאכול ולהנות מהנוף העירוני. הכיכר היתה הומה מאדם. היו שם כווו-לם.

בביקור הבא שלנו נלך לגלות את שאר רשת ההליכה של כפר סבא. מה שברור הוא שדברים עירוניים מוצלחים אינם קורים מעצמם. היה כאן צירוף נדיר של אנשי תכנון, שלטון מקומי ואנשי פיתוח נדל"ן שחברו יחד ליצור את הסביבה הנאותה. כל הכבוד להם!

סיפורי סבא (המשך א)

הדופן המערבית הטילה צל על קטע מהמקום ונמשכנו אליה. כאן ראינו אוסף של דברים טובים: קומת קרקע וקומת גלריה עם סתווין (קולונדות) המכילים מסעדות, בתי קפה וחנויות; פתח מפולש דרכו חוצים את הדופן ומגיעים אל הרחוב שמאחור או אל דירות שמעל; עציצי ענק מרובעים עם עצים שתולים בתוכם וספסלים המקיפים אותם; וגם, סידרה של דקלי קוקוס מתמרים אל על.

רשמנו לעצמנו שהכיכר הגדולה, היפה וחסרת הצל מכסה חניון רכב פרטי גדול הבנוי מתחת עם גרם מדרגות הקשר בין השניים. ראינו מרחוק את הרחוב הראשי (וייצמן) הגבוה מהכיכר ומשקיף אליה, את משטח הדשא המשופע הגובל ברחוב וגם, באלכסון 45 מעלות, רמפה רחבה היורדת אל הכיכר. כאמור השמש יקדה, ובאזור הלא מוצל היו מתי מעט נפשות, בעיקר גולשי גלגיליות מושבעים שלא נרתעים מקצת שמש. התכוננו לעזוב אבל החלטנו שעוד נחזור בטרם ערב.

היעד הבא: עוברים גשר הולכי רגל במפלס הכיכר ומגיעים אל קניון ערים שבו ביקרתי עוד במאה הקודמת, וגם אז הוא מצא חן בעיני כי הוא פתוח ואינו מפנה את גבו (כלומר קיר ללא פתחים) אל המרחב הציבורי שמסביב. הקניון בנוי מסדרה של גלריות מסחריות וביניהן מרחב לא מקורה ויש לו גם קטע (קצר מדי) של קימרון דו קומתי חצי שקוף ובו שולחנות וספסלים. החלק הכי יפה של קניון ערים היא הפיאצטה הנעימה עם בריכת נוי ומזרקה.

היעד הבא: שוב עוברים גשר ומגיעים אל רובע מגורים ייחודי. שביל כניסה מגונן מוביל אל חלל מרכזי בגודל הולם את יעודו. החלל בחלקו ירוק מאד ובחלקו משטחים מרוצפים המיועדים לשימושים של קהלים שונים: פינת משחקים לילדים, מקום לאמהות עם פעוטות ואמפי קטן שעשוי למשוך נוער להתרועע בתוכו או מסביבו. מן החלל המרכזי מסתעפים עוד שלושה שבילים מאד מגוננים ויפים. לא רואים מכוניות. אבל הן קיימות במשטחי חנייה נגישים המותרים מאחורי הבניינים אשר גובלים עם השבילים. העסק עובד ממש לפי הספר. רובע המגורים, למרות שהוא בנוי מבתים באותו סיגנון, אינו מזכיר "שיכון" כלל וכלל. אולי אפשר לתאר אותו "כקמפוס לא אקדמי".

ולבסוף חזרנו אל הכיכר המרכזית. השמש כבר ירדה והדופן המערבית הטילה את צילה על כל הכיכר. התישבנו לאכול ולהנות מהנוף העירוני. הכיכר היתה הומה מאדם. היו שם כווו-לם.

בביקור הבא שלנו נלך לגלות את שאר רשת ההליכה של כפר סבא. מה שברור הוא שדברים עירוניים מוצלחים אינם קורים מעצמם. היה כאן צירוף נדיר של אנשי תכנון, שלטון מקומי ואנשי פיתוח נדל"ן שחברו יחד ליצור את הסביבה הנאותה. כל הכבוד להם!