הרשת הירוקה-אדומה של רובע גדס

אני לא יודע אם תכנית תל אביב 1931 (צד שמאל) היא אמנם זאת שהכין פטריק גדס, אבל היא נקראת על שמו, וכך גם הרובע שהיא מתארת – מפאתי דרום שדרות רוטשילד ועד סביבת שדרות נורדאו בצפון. עליה ועל התצ"א בצד ימין הוספתי כמה קווים וכתמים בצבעים אדום וירוק. האדומים הם הרחובות המסחריים העמוסים בעוברים ושבים, חנויות ובתי קפה. הירוקים הם השדרות העירוניות, הכיכרות החשובות וגן גדול אחד (גן מאיר). יחד, האדום והירוק יוצרים רשת הולכי רגל שעושה את ליבת תל אביב תל אביב למה שהיא – "מקום נעים הליכות" (לא יכולתי להתאפק ממשחק המילים). הוספתי עוד שני צבעים לשני רחובות עם פוטנציאל לא מנוצל, האחד בצהוב, לקטע לגורדון בואכה כיכר רבין, והשני בוורוד לפינסקר המחבר את מה שהיתה כיכר דיזנגוף למה שהיתה כיכר מוגרבי. מעניין באיזו קלות בלתי נסבלת כיסחנו את שני האתרים החשובים הללו.

ובכל זאת, התכנית מן הסתם כל כך חזקה והולמת את העיר כך שצורתה הכללית והכוונות שמאחורי הצורה נשמרו במידה רבה.

ברשימות הבאות אכתוב כיצד אני חושב ראוי וניתן לתקן כמה תיקונים ולהשלים כמה השלמות על מנת לנצל את הנכסים שירשנו, לשמור עליהם וללטש אותם. אמות המידה שלי ינבעו מתכונות טובות שקיימות ברובע זה ואשר ראוי להנציחן ולחדדן. חלק מהתכונות בנוי על זוגות של ניגודים: התמצאות לעומת מיסתורין והפתעה; צירים ללכת בהם שמובילים בין מוקדים המזמינים לשהות, לקחת פסק זמן; ירוק ורגוע אל מול סואן ומרתק, ונקודות המפגש ביניהם; סגור ומחבק לעומת פתוח ומרחיב אופקים; פורמאלי ומעומלן לעומת זרוק ופרוע...

ברשימה הבאה אכתוב על סגירת כמה מהפערים ברשת הירוקה, או לחלופין הסרת מחסומים בה.

"רנט קונטרול" בתל אביב -- תגובות

הדב ציין...

יש הרבה דברים שהם בטבע האדם שהחברה המודרנית מצליחה לרסן.אלימות לדוגמא.פעם גם המלוכה נתפסה כסדר האלוהי.ולעניין עצמוחיפוש קצרצר ברשת מראה שהדיון בתועלתו של הRent Control רחוק מלהיות חד צדדי.יש כלכלנים, אורבניסטים וגם סתם שוכרים שרואים בו צעד נכון.לדוגמא:http://www.dollarsandsense.org/archives/2003/0303dollar.html
10:48 21 פברואר 2008.

ֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹ

דני גת מתייחס: לפני שהספקתי לחשוב על איך או אם להגיב, רשם יורם גת תגובה קצרה ולעניין.

אוסיף רק בעניין ההשוואה של כוחות השוק לאלימות: אלימות נתפסת כפתולוגיה חברתית, ואנשים אלימים הם מיעוט. השחקנים בשוק הדיור הם רוב האוכלוסייה. ידוע כי שווקים הם תחליף ראוי להשתלטות על משאבים בכח, דוגמת גניבה, שוד, נישול, SQUATTING, וחקיקה המגבילה שכר דירה.

יורם גת ציין...
חקיקה המגבילה את שכר הדירה מעבירה כח מבעלי דירות לשוכרים מסויימים (לא בהכרח קבוצה ענייה) אך לא פותרת את הבעייה המרכזית - מחסור בדיור.על מנת לפתור את המחסור בדיור יש לבנות דירות נוספות או לאכלס דירות ריקות, אם ישנן כאלה. התערבות ממשלתית יכולה לקדם את שתי הפעולות הללו בקלות יחסית. אולי דני יכול לכתוב על אפשרויות כאלה.
06:11 23 פברואר 2008

הכיכר האפורה של העיר הלבנה

איור 1: הכיכר בימי העדנה שלה

בשנת 1970 טרחו חכמי חלם והרסו את הכיכר של תל אביב. במקום מה שהיה פעם מקום מפגש שוקק חיים ואף סימל את הטבור התרבותי של המדינה (ואפילו של המדינה בדרך) (ראה איור 1) קיבלנו גשר הולכי רגל עלוב עם אנדרטה שנויה במחלוקת. "הפסוודו-כיכר" משמשת חבורות של אנשי שוליים כאשר היא אינה ריקה מאדם. רוב הזמן היא ריקה מאדם; רוב החוצים "גשר" זה עושים זאת מבלי להתעכב. (ראה איור 2).

איור 2: שממה על טהרת הבטון והפלסטיק

מבנה "הגשר" הנוכחי הוקם על פי מיטב המסורת של רמיסת המורשת הבנויה של ארץ ישראל: החל בגימנסיה הרצלייה והמשך בקולנוע מוגרבי, גינת הכוזרי בירושלים ובעשור האחרון קולנוע ארמון בחיפה וכיכר לונדון בתל אביב – כל אלה אתרים נפלאים אשר היו ממוקמים בנקודות מפתח בשלוש הערים הגדולות. העילה למחיקת כיכר דיזנגוף הייתה הקלה על זרימת התחבורה המוטורית. (ראה איור 3).

איור 3: גשר הולכי רגל במסווה של כיכר

תארו לכם את ניו-יורק ללא הפלאזה של מרכז רוקפלר, את לונדון ללא כיכר טרפלגר, את ונציה ללא כיכר סן מרקו, את פירנצה ללא פיאצה דה-לה-סניוריה, את סיינה ללא הדל-קמפו או את ניו-הייבן ללא ה- Green. על מקומות דמיוניים כאלה נאמר הפסוק "There is no 'there' there". כל עיר זקוקה לכיכר – לחדר גדול ללא תיקרה, לחלל ציבורי שכאשר אתה נמצא בו אתה יודע שאתה נמצא באותה עיר.

---------------------------------------------------------

היום אנחנו מבכים את שגיאות העבר ובייחוד את הקורבנות שהוקרבו לשווא על מזבח מולך התחבורה. כל "התרגיל" של גישור כיכר דיזנגוף נעשה למטרת זירוז התנועה. היום, על בסיס לימוד משגיאות העבר מתכננים נוקטים באמצעים למיתון תנועה במקומות שחשוב לשמר אותם להולך הרגל.

דוגמה ידועה היא כיכר טרפלגר בלונדון אשר עברה שידרוג: היא חוברה לאחת הדפנות שלה, למדרכה של הגלריה הלאומית הבריטית (כן, על חשבון כביש סואן שבוטל!). ובכלל, מרכז לונדון הוא היום מקום הרבה יותר ידידותי למשתמש הודות למגבלות שהוטלו על תנועת רכב. (איור 4).

איור 4: טרפלגר – גן עדן להולכי רגל

נחזור לארץ. בתים ואתרים חשובים שנהרסו בעבר כבר אינם ניתנים לשיקום. אבל כיכר דיזנגוף ניתנת להחייאה על ידי הצעדים הבאים:

א. הריסת "גשר הולכי הרגל" התקוע בה כמו פיל בחנות חרסינה

ב. שיחזור הכיכר המקורית / הגינה והמזרקה לפי (או בהשראת) התמונות והתיעוד של האתר המקורי

ג. שיקום הבניינים עם החזיתות הנפלאות של אדריכלית גניה אוורבוך. חלק נשתמרו או שוקמו ספונטאנית (איורים 7, 8) אבל הודות לפלטפורמה המגושמת לא ניתן לראות אותם במלואם.

ד. שיקום כל הבתים שנותרו במצב רעוע בחזית העיגול. שחזור הכיכר יגרום לעלייה תלולה בביקושים ויאפשר את מימון עבודות השיקום.

ה. חיבור הכיכר למדרכה המערבית תוך ביטול מעגל התנועה השלם, אבל עם שמירה על רצף הרחוב לרכב בצד המזרחי. (ראה איור 5). פיתרון זה עדיף על החלופות העומדות כרגע על הפרק שאמורות להמשיך ואפשר נסיעה מואצת באמצעות מנהור. נראה לי כי אפשר לוותר על מהירות הרכב המנועי לטובת שיפור רצף ההליכה בקטע גורדון, פרישמן, הכיכר "והסנטר". סביר שחלופת המנהור תהיה מאד יקרה וכך תטרפד את ביצוע הפרויקט.

איור 5: החזרת הכיכר, הגינה והמזרקה אל מפלס הרחוב

איור 6: הרעוע מכולםׁ(בינתיים עבר עבודת צבע...)

איור 7: בתים סביב הכיכר ששוקמו ספונטאנית

איור 8

תל אביב הוכרזה זה מכבר כאתר תרבות בינלאומי בזכות היותה "עיר לבנה" מלאה אתרי Bau-House . בשער חוברת ההכרזה מופיע תצלום אוויר של תל אביב הלבנה ובמרכז התמונה מככבת הכיכר. מה יותר הולם מלשקם עכשיו את האתר ולחזור אל "הכיכר הלבנה"?

על אהבות ישנות: גן לונדון (כבר) לא מחכה לי

פעם מזמן. כילד ירושלמי אהבתי להגיע לתל אביב ולראות פס כחול בקצה רחובות קסומים שהובילו הישר אל הים: גורדון, פרישמן, טרומפלדור, אלנבי ועוד מעטים. בוגרשוב הוא ייחודי כי קצהו השני נגמר בעומק העיר, בשדרות בן ציון בואכה שדרות רוטשילד. בקצה הנפתח אל הים נפתח חלון רחב ברקמה העירונית שנחנך בשם גן לונדון בשנת 1942, שם שהביע הזדהות עם גבורת תושבי לונדון בזמן הפצצות הבליץ הגרמני.

החלון הפתוח לים של גן לונדון יצר תמונה של מרחבי הים והשמיים, ממוסגרת משני צידיה על ידי הקצוות הבנויים. המסתכל מביט אל המרחבים הכחולים האינסופיים מתוך המרחב הבנוי והמוגן שנותן גב והרגשת יציבות וביטחון. לא מקרה הוא ששנים ארוכות היתה שורת הבתים הגובלים עם גן לונדון אתר מבוקש לבתי קפה ומסעדות. אלה צירפו אוכל טעים עם צפיה אל נוף הים, אבל בריחוק כלשהו, בתיווכו של הגן. מקום עם איכות.

היום. היום המקום כבר אינו גן. הוא מזכיר לי מגרש גרוטאות. לוח הנצחת ההעפלה בקצה הצפוני מספיק מכובד ומעביר את כל המיידע הנחוץ למי שההעפלה חשובה לו. הביטוי הפסבדו אומנותי של "כאילו ספינות מעפילים שכאילו עלו על שירטון" מזכיר, במקרה הטוב, משולשי זכוכית שבורה עם קצוות חדים ודוקרים. עוד גלעד סתמי במדינה עמוסה לעיפה באנדרטאות.

האם גינה מעל חניון תמיד פסולה? ישנם קולות האומרים כי הפרויקט נידון מראש לכישלון כי גינה או כיכר מעל חניון תת-קרקעי היא ערובה לכישלון. אני אנצל רשימה זאת להפריך את הטענה. במתימטיקה ידוע שמספיק מקרה אחד של הצלחה כדי להפריך טענת אי קיום. המקרה בוחן שראוי לבחון אותו הוא כיכר בית הדואר בבוסטון (Post-office Square).

המקום היה אי תנועה גדול בלב אזור עסקים שמכיל מעל חמישים אלף מקומות עבודה. בשנות ה-1950 כאשר רמת המינוע זינקה, בנו על אותו אתר חניון דו-קומתי, מכוער ולא יעיל במיוחד.

לפני מספר שנים קמה קבוצה של אזרחים בוסטונים ויזמה את הפיכת המבנה המיושן והבלתי יעיל לאחד האתרים הפתוחים היפים והמצליחים בעיר. ההצלחה כמובן נמדדת בכך שכולם באים לבקר בו; כולם זה אומר בעיקר אנשי בוסטון העובדים מסביב וממלאים את המקום בהפסקת הצהרים, וכמובן גם התייר המזדמן שסוד קסם המקום נגלה לו.

קל מאד להגיע לכיכר ברגל מכל מקום במרכז העסקים והתיירטת של בוסטון. אבל אם הגעת מרחוק, אין בעייה כי הכיכר היפה והירוקה הזאת ניצבת מעל 7 מפלסי חנייה

את שאר הסיפור עדיף לספר בתמונות, אבל לפני סיוםמראוי לראות כיצד אזרחי העיר שהכירו בטעותם מחקו את הטעות וקיבלו הזדמנות שנייה להתחיל מחדש.

חיזוי ההשלכות: rent control בתל אביב

על כל יפי הנפש שמציעים לדפוק את בעלי הדירות הנוכלים על ידי התערבות ציבורית הקובעת גג למחירי דיור לעשות שעורי בית בכלכלה מעשית (לא תיאורטית). על פי דו"ח מכון מחקר RAND NEW YORK משנת 1970 קביעת המגבלה על שכר דירה בניו יורק גרמה להרס שוק הדיור בעשור שקדם. העיר כמעט ופשטה את הרגל ועשרות אלפי בעלי דירות להשכרה נטשו אותן או הביאו אותן למצב שלא היו ראויות למגורים. בארץ ישראל המנדטורית נהרס שוק הדירות להשכרה ששיגשג, הודות לחוקי הגנת הדייר דאז. התגובה בארץ הייתה צמיחתו של שוק שחור ששמו דירות בדמי מפתח. התגובה בניו יורק וערים אמריקאיות נוספות הייתה הוצאת שוכרים בכל דרך אפשרית והפיכת הדירות לבתים משותפים לרכישה. בערי אוניברסיטה כגון בוסטון וברקלי גורמים חוקי דיור בר-השגה החל על דירות חדשות לנטישת קבלנים, מחסור כרוני בדיור והאמרת שכר הדירה במלאי המצומצם של דירות שעדיין לא נכללות. הדרך לטפל במחסור בדיור הוא לעודד את ההצע, בייחוד על ידי הגדלת הצע הקרקע -- וזה אומר תחבורה מהירה "ובת השג", חיסול הסחבת באישורי הבנייה והרפייה מן האחיזה ההרסנית של המדינה בקרקעות. קביעת מחיר גג גורר תוצאות הפוכות מהכוונה.

למי שעוד לא יודע, שוק הדיור עובד כך: מי שיש לו דירה יעשה את הכל כדי להוכיח לקונה שדירתו שווה מה שיותר, או כדי לגבות את מקסימום דמי השכירות. ומי שאין לו דירה יעשה בדיוק את ההפך. האחרון יהפוך את התנהגותו ברגע שירכוש או יירש דירה משלו. שום פוליטיקאי לא יצליח לשנות את טבעו שוחר האינטרסים של האדם -- הכח שמניע את השוק.

מקומות שחייבים לראות: אתר הנצחת השואה בעיר בוסטון, ארה"ב

בוסטון היא עיר מרתקת. דומה יותר לערים אירופאיות עם חיי רחוב סואנים בעיקר במרכזה, בתוך וליד העיר העתיקה. אתר ההנצחה לשואה שהוקם כאן אינו בניין בולט המושך תשומת לב מיידית. הוא נגלה אליך כמעט בלי שתרגיש. ראיתי אותו לראשונה כאשר טיילתי טיול אקראי בבוסטון ליד הנהר והתקרבתי לבניין העיריה. בית העיריה של בוסטון שוכן לו בבנין דמוי פירמידה הפוכה אשר התפרסם בעתונות הארכיטקטונית בעולם בשנות ה-1960 כאשר זכה בפרס הראשון בתחרות בינלאומית. רואים אותו מימין בתמונה הראשונה.

תוך הליכה בשדרה הגעתי לנקודה זו והבחנתי מזווית העין במגדלי זכוכית תמירים השתולים להם מעל שביל הליכה העובר דרכם. אז רק הבחנתי בלוח שיש שחור הנושא את שם האתר – שואה.

מתברר שהקונצפט הצורני הוא סידרה של שישה עמודי זכוכית שכל אחד מהם נושא מיליון שמות של הנספים. בנוסף, מוצבים לאורך השביל שלטי מידע ואיזכור

מי שעובר לא יכול שלא לעמוד ולהסתכל. ניכר על הנוכחים שהם המומים ןעושים מאמץ להבין את הבלתי נתפס. בשלט הזה כתובה ההתפתחות השיטתית, שנה אחר שנה, של תהליך "הפיתרון הסופי לבעיית היהודים".

על הלוח הזה כתובים דבריו של מרטין נימולר, כומר לותרני. צחוק הגורל הוא שהאיש העביר דרשות אנטישמיות בראשית דרכו, ומאוחר יותר הפך למתנגד למשטר והושם במחנה ריכוז. הוא כתב:

בתחילה הם באו לאסור את הקומוניסטים,

לא הרמתי קול כי לא הייתי קומוניסט.
ואז הם באו לאסוף את היהודים,
לא הרמתי קול כי לא הייתי יהודי.
ואז הם באו לאסור את חברי אגודות הפועלים,
לא הרמתי קול כי לא הייתי חבר אגודה.
ואז הם באו לאסור את הקתולים,
לא הרמתי קול כי לא הייתי קתולי.
ואז הם באו לקחת אותי,
וכבר לא נשאר אף אחד שירים את קולו.

אחרי הקסאמים והפצמ"רים

יום שלישי 12 פברואר 2008

במוקדם או במאוחר תיפסקנה ההפגזות. אני לא יודע מתי וגם לא כיצד. אני לא בקי בענייני ביטחון. אבל אני מוכן להתערב ששנה מהיום ייזכרו הימים הקשים האלו כחלום בלהות שעבר.

כמו עני ששמח כאשר הוא מוצא חפץ שאבד לו, האם יישמחו תושבי שדרות לחזור אל שיגרת היום יום, אל השקט שאחרי ההפגזה? אל האנונימיות של יישוב פריפרייה מרוחק, מבודד, קשה יום, מוכה אבטלה; רחוק – גיאוגרפית, פיזית ומנטאלית – ממנעמי העולם הזה ומהחיים הטובים בליבת המדינה; רחוק מהעין ורחוק מהלב?

כמה רחוק? מרחק 20 שנה ויותר כפי שמראה למשל מדד רמות המינוע להלן:

איור 1: דרגות מינוע בערי ישראל, מדרום ומצפון לתל אביב

הם ראויים ליותר מליטוף, חיבוק והזדהות בזמן משבר. הם ושכמותם – תושבי עיירות "האי-פיתוח" ראויים להזמנה פתוחת קצה להכנס אל הבית החם של ישראל המשגשגת והמצליחה, ישראל הגאה בהשגיה והנהנית מפירותיה.

אני קורא מדי יום במדור הכלכלי (ובאתרי חברות הנדל"ן המובילות בישראל) על השקעות עתק של חברות בנייה ישראליות על פני כל כדור הארץ. אפריקה ישראל היא דוגמה לכך; באתר שלה ניתן למצוא את "פזורת השקעותיה בתבל". באמריקה בלבד מקימה "אפריקה" פרוייקטים בניו-יורק, פלורידה, דרום קרולינה, נבדה, אריזונה וקליפורניה. שאר הפרויקטים פזורים ברוסיה, אוקראינה, קזחסטאן, הפיליפינים, הודו, פנמה וארגנטינה. גודלו של פרוייקט בניין המרקי במיאמי פלורידה הוא בסביבות 100,000 מ"ר ולפי הערכתי (הממעיטה) שוויו לפחות 250 מיליון דולר.

איור 2: פרוייקט בניין המרקי של אפריקה ישראל במיאמי פלורידה

עם חלקיק מההון הישראלי הפרטי המושקע בחו"ל יכולות אותן פירמות לגאול את שדרות מעליבותה ולהופכה לעיר אוניברסיטאית משגשגת, מושכת עסקים ותושבים – עיר שתהווה דגם חיקוי שיתפשט בכל השוליים הגיאוגרפיים והחברתיים-כלכליים במדינה. כך תמציא עצמה ישראל מחדש.